אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה ה

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה,

וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ,

וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ.

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם:

מאמרו של יוסי בן יוחנן איש ירושלים, כמו מאמרים אחרים במסכת אבות, היה בעיקרו של דבר מאמר בן שלושה חלקים, המתקשרים זה לזה, ואף הוא, כמאמרו של יוסי בן יועזר (במשנה הקודמת) הופנה בראש ובראשונה אל האדם שמן השורה.

יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה :: שלא כהנחייתו של יוסי בן יועזר במשנה הקודמת, אשר הורה לפתוח את הבית בפני חכמים דווקא, מציע יוסי בן יוחנן לאדם לפתוח את ביתו לרווחה בפני כל אורח ובפני כל מי שזקוק למקום אכילה, לינה או חברה. אך מכיוון שפתיחת הבית ללא סייג ולכל דיכפין יכולה לגרום לבעל הבית ולבני משפחתו בעיות מוסריות או חברתיות, ממשיך יוסי בן יוחנן בשתי הנחיות בדבר האורחים הרצויים ובדבר דרך ההתייחסות הראויה אליהם.
וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ :: אמנם ביתך יהיה פתוח לכול, אך את האנשים הענווים (כך גורסים הרבה כתבי יד של המסכת) [וראו להלן], הצנועים ושאינם מבקשים לעצמם הרבה, קרב אליך באופן מיוחד, כאילו היו משפחתך, בני ביתך, ממש. ועוד:
וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה :: פתיחת הבית לרווחה מזמינה גם נשים להיכנס ולהתארח בתוכו, ובעקבות כך מציע החכם למעט עמהן בשיחה, כי ריבוי שיחה עם נשים זרות – במיוחד בעולמם של חכמים שהקפידו על התנהגות צנועה – נתפס כדבר לא ראוי.
והנה, על המלצתו האחרונה של יוסי בן יוחנן נוספו בשלב שני שתי אמירות עצמאיות, המרחיבות את משמעות ההנחיה שלא להרבות שיחה עם האישה אל מעל ומעבר למשמעותה המקורית, ואף מפרשות אותה באופן שונה ואחר. הקביעה כי בתוספות מישניות אנו עוסקים איננה מ נעת משיקולים אפולוגטיים–מודרניים, ברוח פמיניסטית, אלא מבוססת על ניתוח סגנוני–לשוני של משנה זו (ראו להלן ), ובחלק מן העדויות הקדומות והטובות של נוסח מסכת אבות לא נמצא תוספות אלה.

בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחמֶֹר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ :: קביעה אנונימית זו ("אמרו") מבינה את המילה "האישה" ("אל תרבה שיחה עם האישה") כמתייחסת אל אשתו של בעל הבית בלבד, ולא אל כל הנשים. ואם אין לאדם להרבות בשיחה עם אשתו, מובן שכך עליו לנהוג גם בקשר לנשותיהם של גברים אחרים.

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם :: גם זו, כאמור, הרחבה מישנית המפרטת את התוצאות השליליות העלולות להיגרם כתוצאה משיחה מרובה עם האישה, כל אישה. הגבר גורם רעה לעצמו בכך שהוא בטל מדברי תורה, שהרי את זמנו הוא מקדיש לשיחה בטלה ולא ללימוד, ובסופו של דבר אדם זה יירש גיהינום, שהרי לימוד תורה – כפי שאומרת מסכת אבות בכמה וכמה מקומות (כגון ב, ח) – הוא המבטיח לאדם חיי נצח בעולם הבא. גם שיחה בטלה עם ילדים או עמי ארצות עשויה להביא לתוצאה דומה (ראו להלן ג, יד).

אל תרבה שיחה עם האישה
מאמריה של מסכת אבות ראויים בראש ובראשונה, עד כמה שהדבר אפשרי, להסבר על רקע זמנם והקשרם החברתי, והמאמר שלפנינו הוא דוגמא נאה לכך. יוסי בן יוחנן – המדבר, כפי שביארנו את דבריו, על נשים זרות הנכנסות לבית פתוח לרווחה – ביקש להמעיט בשיחה עם נשים אלה, שכן בחברה שמרנית כגון החברה של תקופת חז"ל ישנו ניסיון לצמצם (אך לא לאסור!) את המפגש בין גברים לנשים שלא במסגרת המשפחה ושלא לצורך משמעותי. עם הזמן הרחיבו מי שהרחיבו את דבריו של יוסי בן יוחנן בשתי תוספות, שלא קלעו לפשוטם של הדברים. וכבר חשו קדמוני המפרשים שתוספות לפנינו. הרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, אלג'יר, מאות י"ד–ט"ו) אומר במפורש כי: "הבאים אחריו [=אחרי רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה] הוסיפו על דבריו". גם הניסוח הכללי של הדברים ("באשתו אמרו…" או "מכאן אמרו") מלמד שבפרשנויות מרחיבות המדובר. אמת, אין באמור כאן כדי להקטין את חריפות המאמרים ואת גישתם הנוקשה כלפי כל שיחה בין גבר לאישה, אך אין לתלות אותם ביוסי בן יוחנן או בנוסחם הראשוני של דבריו.
במהלך הדורות נעשו ניסיונות רבים לתרץ את אמירתו של יוסי בן יוחנן ואת שתי התוספות שנערמו עליה, כגון הטענה שרק "שיחה" – בניגוד ל"דיבור" – היא דבר פגום. פירוש זה מאלץ למצוא למילים "שיחה" ו"דיבור" משמעויות מנוגדות, דבר שאיננו עולה יפה מלשון חז"ל. וטוב לנו שנפרש את המאמר על רקע זמנו ותפיסותיו החברתיות ולא נחטא באפולוגטיות אשר נזקה רב מתועלתה.

מי ומה צריכים להיות אנשי הבית?

"ויהיו עניים בני ביתך" אומרת המשנה, ויש המפרשים אותה כעוסקת באביונים, באנשים חסרי רכוש, הזקוקים לתמיכה ולסיוע.
והנה, ראוי להצביע על כמה כתבי יד של מסכת אבות המדברים כאן דווקא ב"ענווים", כלומר באנשים צנועים במיוחד, שאותם יש לקרב אל תוך הבית.
מתברר כי גם זה פירוש אפשרי של המילה "עניים", וראו, למשל פסוק בספר משלי, שבו הכתיב הוא: "טוב שפל רוח את עניים" (טז, יט), אך הקרי (הדרך שבה קוראים את המילה) הוא: "ענוים" (וברוח זו אף פירשנו את הדברים).
יחד עם זאת מעניין נוסח מאמרו של יוסי בן יוחנן כפי שהוא מובא במסכת אבות דרבי נתן: "ויהיו עניים בני ביתך – ולמד את בני ביתך ענווה", ולפי זה דורשת המשנה לחנך את בני הבית בדרך הענווה, ואין היא מדברת כלל על אורחים מסוג זה או אחר הנכנסים לתוכו.
לעומת כל אלה סבור הרמב"ם, כי "ויהיו עניים בני ביתך" היא הוראה לאדם להעניק לעניים ולאביונים את האפשרות למצוא את פרנסתם על ידי שיעבדו בביתו: "ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים … שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועוון בעולם, ואם יהיו עניים בני ביתו, בכל שעה ושעה מוסיף זכויות ומצוות" (הלכות מתנות עניים י, יז).
בין כך ובין כך, לפי כל הפירושים מבקש יוסי בן יוחנן לוודא שהנוכחים בבית אכן יהיו ראויים לכך, בשל אופיים ואישיותם או בשל מצבם הכלכלי הקורא לעזרה.

על יוסי בן יוחנן
חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה, ונודע בכינוי "איש ירושלים". יוסי (שהוא קיצור השם יוסף) בן יוחנן היה מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו (הנזכר במשנה ג) ועל פי המסורת כיהן כאב בית הדין של הסנהדרין בצד הנשיא של אותם ימים, יוסי בן יועזר. על שני חכמים אלו ראו ביתר פירוט במשנה הקודמת.