אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה טז

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר :: דבריו של רבן גמליאל בנויים משלושה מאמרים, אשר ראוי לפרש אותם כיחידה אחת, המופנית בראש ובראשונה אל רבנים ופוסקים ונושאה העיקרי היא סוגיית הספק.

עֲשֵׂה לְךָ רַב :: מאמר זה כבר פגשנו לעיל (א, ו) בשם יהושע בן פרחיה, אך שם הוא כוּון לכל אדם, ואילו כאן הוא בא לומר כי גם רב ומורה צריך שיהיה לו מי שיפנה אליו במקרים שיתקשה להכריע בהם, ובעיקר במקרים של ספק.

וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק :: הספק, אי הוודאות, הקושי להכריע בין עמדות שונות הנראות שתיהן כנכונות, הוא גורם המקשה על ניהול החיים, במיוחד לגבי מי שצריך להחליט ולהורות לאחרים כך או אחרת.
מי שיש לו רב שאליו הוא פונה במקרים כאלה, יתרחק מדרך הטבע ממצבים קשים של ספק.

וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אמָֹדוֹת :: את המעשר, שהוא עשירית מן היבול, יש לתת במשקל מדויק, אך מה דינו של מי שמעריך את כמות המעשר באומדן בלבד, בלא בדיקה מדוקדקת?

לעיתים ייתכן שיהיה צודק, אך לעיתים אפשר להניח שהוא יטעה והכמות שהפריש בפועל איננה הכמות הנכונה, דבר היוצר שורה של ספקות: ספק אם קיים את המצווה כהלכה וספק אם הכמות העודפת אכן ראויה למעמד ההלכתי של מעשר, וכיוצא באלה.

מי שאינו נותן מעשר על פי אומדן אלא על פי שקילה ובדיקה מלאות לא יגיע לכלל ספקות אלו.

וניתן לומר כי הדוגמא שהביא רבן גמליאל בעניין הספק באה ללמד על כלל המקרים שבהם אדם מכניס עצמו לכלל ספק אף כשאיננו צריך לעשות כן. – והיוצא מן המאמר בן שלושת החלקים: על האדם להתרחק מן הספק, הן על ידי מציאת רב שיתיר את הספקות והן על ידי הימנעות ממצבים העשויים לעורר ספק, כגון אומדן במקום שניתן להגיע לדיוק. "הסתלק מן הספק" הוא מתכון לחיים בלא מבוכה וטרדות, וכוחו יפה גם לגבי מי שאיננו רב ופוסק הלכה.

כל בעל מקצוע יודע שהוא חייב להתייעץ במקרים של ספק בבקיאים ממנו, וכל אדם בכלל נקרא שלא להכניס עצמו למצבים מסופקים, אבל האם באמת אפשר לחיות בעולם המודרני בלי קורטוב של ספק וספקנות?

ספק אם הספק הספיק לספוק את כפיו

דומה שבלא ניקוד קשה יהיה להבין משפט זה.

מתברר שהשורש ספ"ק משמש בשפה העברית בכמה וכמה מובנים שונים, ואחד מהם במאמרו של רבן גמליאל.

השורש ספ"ק (הכתוב גם בשין שמאלית: שפק) מכוון להכאת כף אל כף מתוך ביטוי של צער, כאמור בבלק: "ויספֹק את כפיו" (במדבר כד, י) בתגובה על התנהגותו הבלתי צפויה של בלעם.

אך ספ"ק הוא גם נתינה או הענקת דבר במידה הנדרשת לו, במידת הצורך: "הבריכות מספקות לו מים" (בבלי, בבא בתרא סז ע"ב).

ומכאן גם סיפוק, הספקה או סַפָּק (של מוצרים ומצרכים) וכן אדם המסתפק במה שיש לו ואומר "מספיק ודי".

ואחרונה, כבדברי רבן גמליאל: פקפוק, חוסר ודאות, דבר שאיננו ברור.
אדם יוצא זכאי בדין מחמת הספק, או שהוא נהנה מן הספק, וישנם דברים המוטלים בספק, ומצאנו גם את הביטוי "ספק ספֵיקא" שפירושו: ספק של ספק, ספק קל,צל צלו של ספק בלבד.

במילון אבן שושן מובאת משמעות רביעית לשורש ספ"ק: קש"ר או חב"ר. "בא אדם אחד וסיפק לה חבל בחבל" (מדרש שיר השירים רבה א, ח), כלומר קשר חבל אל חבל, כדי להתחבר אל דלי היורד לתחתית באר עמוקה.

לדעת אבן שושן ממשמעות זו של דבר שהוא קשור, דבר שצריך להתיר אותו, נולדה המשמעות שבדבריו של רבן גמליאל: "דבר קשור שאין יודעים מה הוא עד שיתירוהו", ובינתיים הוא נתון בספק.

למען האמת, גם הצעה זו היא מסופקת, אבל נראה שעסקנו מספיק בעניין הספק.

סליק, הסתלקות
בתקופה שקדמה להקמת המדינה, בעיקר בתקופת המנדט הבריטי, שימשה המילה "סליק" ככינוי למחבוא מחתרתי, בעיקר של נשק או של מסמכים סודיים.

מפורסם הוא, לדוגמא, הסליק של קיבוץ יגור, אשר נתגלה בידי הבריטים ב"שבת השחורה" ( 29.6.1946 ). באותה שבת הטיל הצבא הבריטי עוצר על הערים ופשט על בתים ויישובים רבים, בין השאר בחיפוש אחרי מצבורי נשק.

יותר מ– 300 רובים, 100 מרגמות ומאות אלפי כדורים נתפסו בסליק של קיבוץ זה. סליקים אחרים הוסתרו בתחתית רפת בנהלל, בחצר בית בגבעתיים ועוד.

ועד היום, בעקבות עבודות שיפוץ וחפירה, מתגלים מפעם לפעם סליקים שנשמרו במקומם עשרות רבות של שנים.

תיבת "סליק" נגזרה מן השורש הארמי סל"ק שמשמעותו: להעלות, להסיר, להרחיק (וגם להסתיר). במקרא מופיע שורש זה רק בקטעים הארמיים שבספר דניאל (כגון ב, כט) וספר עזרא, והוא אחד מן השורשים שחדרו בעוצמה אל השפה העברית (השוו לעיל א, יג).

ודי אם נזכיר את הופעתו בבניין פיעל ("כל האומר לשון הרע מסלק את השכינה מלמטה למעלה" [דברים רבה ה, ו]) או התפעל ("החמה מראש האילנות נסתלקה / בואו ונצא לקראת שבת המלכה" [ח"נ ביאליק]).

דובר הארמית יאמר במקום "מה נכנס לך לראש" – "מה סלקא דעתך" [=מה עלה בדעתך]?!

והנה, שימוש מיוחד בשורש סל"ק בבניין התפעל הוא כלשון נקייה, עדינה, להזכרת מותו של אדם, שמשמעותו התרחקות מחברת בני אדם או עלייה למרומים.
על החכם בן זומא, למשל, שעסק בתורות סוד שונות (ראו להלן ד, א), נאמר כי עיסוקו זה הביאו למות בגיל צעיר, או בלשון המקורות: "לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא" (תוספתא, חגיגה ב, ו).

מתברר כי השפה העברית איננה מחבבת את תיבת "מת", בראותה אותה כביטוי בוטה מדי, ותמורתו תאמר: "נקרא לישיבה של מעלה", "איננו", "השיב נשמתו לבוראו" או סתם "הסתלק" וכיוצא באלה ביטויים שמשמעם אחרי הכול הוא אחד.

על רבן גמליאל
על פי סדר המסכת מובא כעת מאמרו של רבן גמליאל, חכם ארץ ישראלי בן המאה הראשונה לספירה.

רבן גמליאל היה נכדו של הלל הזקן, אשר ממנו, ככל הנראה, קיבל את נשיאות הסנהדרין בירושה, והוא הראשון בספרות חז"ל המכונה בתואר "רבן" (שם תואר שנתייחד בימים הקדומים לנשיאי ישראל).

בדורות שלאחריו יופיעו עוד שני נשיאים שיחזיקו בשם "רבן גמליאל" – ועל מנת להבדיל ביניהם, נהוג לכנות את רבן גמליאל שלפנינו בשם: "רבן גמליאל הזקן".
רבן גמליאל זה כיהן כנשיא בעשרות השנים האחרונות שלפני חורבן המקדש, ומקום מושבו היה בלשכת הגזית שבהר הבית.

כנכדו של הלל הזקן, וכמי שהשתייך לאסכולת "בית הלל", החזיק רבן גמליאל בעמדות מתונות וקיימים בידינו מקורות שלפיהם התייחס בסלחנות אף אל הנוצרים הראשונים.
זאת ועוד: פאולוס (הוא שאול מתרסוס), מפיץ הנצרות, התגאה בכך שהיה תלמידו של רבן גמליאל הזקן.

על יחסו המיוחד של רבן גמליאל אל נשים מעידות תקנותיו שלפיהן אישה שיש עד אחד בלבד על מות בעלה יכולה להינשא לאדם אחר, אף שבנושאים אחרים נדרשים שני עדים (משנה, יבמות טז, ז).

האגדה גם מספרת שפעם אחת טייל רבן גמליאל הזקן בהר הבית, וראה שם אישה נוכריה שבלטה ביופיה, ובירך עליה: "[ברוך ה'] שכך לו בריות נאות בעולמו" (ירושלמי, עבודה זרה א, ח).

לאחר מותו אמרו עליו: "משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה פרישות" (משנה, סוטה ט, טו).