אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה יג

הוּא הָיָה אוֹמֵר

נְגַד שְׁמָא אֲבַד שְׁמֵהּ

וּדְלָא מוֹסִיף יְסוּף

וּדְלָא יָלֵף קְטָלָא חַיָּב

וּדְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֳלָף

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: הלל הזקן, שנזכר במשנה הקודמת (ושם גם פרטים אודותיו). מאמרו של הלל כתוב בשפה הארמית, שפת הדיבור של אותם ימים, ויש בו ארבעה חלקים שעניינם בתורה ובלימוד תורה.

נְגַד שְׁמָא אֲבַד שְׁמֵהּ :: מילולית: מי שמגדל את השם, מאבד את שמו. כלומר: מי שמתגאה על ידי שהוא מפרסם את שמו ברבים ומתהלל בתורתו ובידיעותיו, סופו ששמו יימחק ולא ייזכר עוד.

וּדְלָא מוֹסִיף יְסוּף :: מילולית: מי שאינו מוסיף – יאבד, כלומר: מי שאינו מתקדם בלימוד ומי שאינו מוסיף בידיעותיו עוד ועוד, סופו שגם יאבד את מה שכבר למד וידע.

רק התקדמות מתמדת בלימוד, העמקה והרחבה, מבטיחים את קיומו וביסוסו של הידע.

(ביסוד המאמר גם משחק מילים בין "מוסיף" ו"יסוף", שתי מילים הגזורות משורשים שונים).

וּדְלָא יָלֵף קְטָלָא חַיָּב :: מילולית: ומי שאינו לומד, ראוי היה לו למות, כלומר: אין טעם לחייו (וראו להלן), והרי הוא כמי שכבר סיים את חייו עלי אדמות.

וּדְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֳלָף :: מילולית: ומי שעושה שימוש בכתר – חולף, כלומר: מי שעושה שימוש לטובתו האישית ולמען עצמו בכבוד הניתן לו, בכתר התורה המושם על ראשו, סופו שיחלוף מן העולם ולא ייזכרו, לא הוא ולא כבודו.

קטע אחרון זה של דברי הלל מצוטט בשמו גם להלן ד, ז – עדות לחביבותם של הדברים ולתפוצתם.

החלק הראשון והחלק האחרון שבדברי הלל עוסקים בעניין דומה: החובה שיהיו מעשי האדם בלימודו נעשים רק לשם שמים ולא למען השגת פרסום, טובות הנאה אישיות או מעמד חברתי.

החלק השני והשלישי מדגישים את הצורך בחובת לימוד התורה, בהתמדה בה ובהרחבת מעגלי הידע עוד ועוד.

אכן, הלל מדבר בלימוד תורה ובהקשר דתי מובהק, ומקצת מניסוחיו אף חריפים ביותר, אך דומה שלא יקשה עלינו להסב את הדברים גם אל תחומים אחרים של מדע וידע.

למדן של אמת, צנוע, מי שמתרחק מאור הזרקורים ומשקיע את כל כוחותיו בהרחבת ידיעותיו ובהעמקתן – יזכה להערכת הציבור, היודע להבחין בין אדם שכזה לבין מי שרק שמו ופרסומו עומדים בראש מעייניו.

האם אתם מדברים ארמית? 

משנתנו קשה להבנה ולוּ בשל שפתה – הארמית.
לאורך כל תקופת המשנה והתלמוד היתה הארמית שפת הדיבור, בארץ ישראל ובבבל גם יחד.
בחירתו של הלל הזקן לנסח כמה מאמרותיו גם בשפת הדיבור היומיומית (שלא כעברית שהלכה ותפסה לה מעמד של שפת הקודש, הלימוד והתפילה) לא צריכה אפוא להפתיענו.
ואולי דווקא אמר מה שאמר בארמית כדי שיישמעו הדברים באזני כל אדם, ולא רק באזני תלמידי החכמים.
העברית והארמית הן שפות אחיות ממשפחת הלשונות השמיות, אך הארמית הלכה במהלך ימי הבית השני וקנתה לה מעמד של שפה בין–לאומית, כמוה כאנגלית בימינו שלנו, ויש לה, לארמית, ניבים רבים ומגוונים.
לא זהה הארמית שהתהלכה בארץ ישראל לזו שנפוצה בבבל, וגם בכל אחד מאזורים אלו היו לארמית תת–ניבים שונים (כגון ארמית שומרונית, ארמית גלילית ועוד).
כבר במקרא מצאנו דמויות המדברות ארמית (שתי מילים כאלה מושמות בפיו של לבן הארמי בבראשית לא, מז) וספרי דניאל ועזרא, כידוע, כתובים בחלקם הגדול בשפה זו (בניב של הארמית המקראית).
אך בתקופת חז"ל כבשה לה הארמית עוד ועוד עמדות והיא מיוצגת בכתובות רבות שנותרו בבתי כנסת, וכמובן בטקסטים מתקופה זו – התלמודים והמדרשים.
שלוש משניות נוספות במסכת אבות כתובות ארמית (כך ב, ז; ה, כה–כו). הקירבה בין הארמית לעברית הביאה לכך שמילים ארמיות רבות חדרו לשפה העברית, ולא כל הדובר אותן יודע שהוא מדבר ארמית דווקא: סבא וסבתא, חברא קדישא, אשפוז,משכנתא, אמצע ובדיעבד – כולן מילים ארמיות.
ויתרה מזו: לא פעם התעשרה השפה העברית בכך שאימצה לה מילים ושורשים מן הארמית.
כך למשל אירע למילה הארמית קיטא, שפירושה: קיץ. מכאן גזרנו בעברית את המילה קייטנה, מחנה למרגוע בעת הקיץ.
השורש הארמי ער"ק שמשמעותו בר"ח יצר את המילה עריק, ומאידך גיסא (גם זה ביטוי ארמי!) איך נראית היתה השפה העברית בלא (המילים שיסודן בארמית) שידור, אדישות, סילוק (ראו להלן א, טז), סיעה, הדדיות ואולפן?

מי ועל מי חייבים מיתה

הביטוי הארמי "קטלא חייב" מקביל לביטוי עברי המופיע עשרות פעמים בספרות חז"ל: "חייב מיתה". לפי פשוטו מכוון הביטוי למאן דהוא שנמצא אשם בחטא אשר בגינו הוא חייב לאבד את חייו.

כך, למשל, המסופר על אדם שקושש עצים בשבת בשעה ששהו בני ישראל במדבר. האדם הובא אל משה והושם במשמר כי "יודעים היו במקושש שהוא חייב מיתה, שנאמר 'מחלליה [של השבת] מות יומת', אבל לא היו יודעים באיזו מיתה ימות" (ספרא, אמור יד). (אגב: בסופו של דבר הורה ה' להוציא את האיש להורג בסקילה [במדבר פרק טו].)

פעמים אחרות "חייב מיתה" מכוון למיתה בידי שמים ולא בידי אדם, כגון המסופר על תלמיד אחד שפגע בכבוד רבו, על ידי שפסק פסיקות הלכתיות בלא הסכמתו, וסופו שמת לאחר ימים אחדים, כי "כל המורה הלכה בפני רבו – חייב מיתה" (בבלי, עירובין סג ע"א).

אבל במרבית הפעמים שבהן בא הביטוי "חייב מיתה" כוונתו רק להמריץ ולעודד לעשיית דבר ראוי או להזהיר מפני דבר שלא ראוי לעשותו, אף שאין בצידו עונש מוות, לא בידי אדם ומן הסתם אף לא בידי שמים.

כך למשל אומר ר' יוחנן כי "כל תלמיד חכם שנמצא רבב [=כתם] על בגדו – חייב מיתה" (בבלי, שבת קיד ע"א), ואילו ר' מאיר קובע כי "כל מי שיש לו תלמיד חכם בצידו ואינו משמשו – חייב מיתה" (מסכת דרך ארץ א, יד).

מתברר ששני חכמים אלו רוצים להמריץ את רעיהם להקפיד הקפדה יתירה על בגדיהם או לשרת תלמידי חכמים אחרים, ועל כן הם נוקטים בלשון החריפה "חייב מיתה", המקבילה ל"קטלא חייב" שבמשנתנו.

 תג תגים

תיבת "תגא" הארמית (שמקורה אולי בשפה הפרסית) חדרה אף היא אל השפה העברית, ראשית ככינוי לאותם סימנים הנראים כקוצים קטנים והנכתבים מעל ראשי אותיות שונות (כגון שי"ן, טי"ת או גימ"ל) בספרי התורה הכתובים קלף והמשמשים לקריאה בבית הכנסת (והם נראים אפוא כ"כתרים" לאותיות).

עם הזמן נעשתה תיבת "תג" גם כינוי לקו קטן המשמש לקיצור מילים (כגון: ר', פרופ', וכדו'), ובעברית החדשה גם כינוי לכל סימן הבא לאפיין את נושאו או למסור עליו פרטים נוספים.

כך "תג היחידה" שבצה"ל, "תג מחיר" המוצמד בחנויות למצרכים שונים, "תג חניה לנכים" המונפק (אף זו מילה שמקורה בארמית!) על ידי משרד התחבורה, והקרוי לא פעם גם בשם "תו חניה".

מתברר כי החילופים בין "תג" ו"תו" בעניין זה הם רבים, והצירוף "כל תו ותג" (או "כל תג ותו") נפוץ במשמעות של: כל פרט ופרט, אפילו הקטן ביותר.