אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה יז

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים,

וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.

וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.

וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר :: הכוונה לבנו של רבן גמליאל שנזכר במשנה הקודמת. ייתכן שאמר את מאמרו זה בצעירותו, קודם שזכה לתואר "רבן", ועל כן הוא קרוי כאן "שמעון" בלבד.
גם מאמרו מורכב משלושה חלקים, ואלה מתקשרים זה לזה ועוסקים בסוגיית הדיבור.
כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים :: נשיא בן נשיא גדל מן הסתם מילדותו בעולם התורה והחכמים, ואת המסקנה שהוא חולק עמנו הוא מבסס על ניסיון חייו זה.
וְלאֹ מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה :: המידה הטובה ביותר שצריך אדם לאחוז בה (ו"גוף" כאן כוונתו: האדם על שלל פעילויותיו, רוחניות וחומריות) היא מיעוט במילים.
אין הכוונה להימנעות מוחלטת מדיבור, לשתיקה מוחלטת, אלא לדיבור מדוּד המוגבל רק לדברים רצויים ונצרכים.
ובוודאי שהשתיקה טובה בהרבה מן הרכילות, מן השיחה הבטילה, מבזבוז זמן בפטפטת חסרת משמעות או טעם, מויכוח והתנצחות לשם הויכוח וכיוצא באלה (וראו עוד להלן: "סייג לחכמה שתיקה" [ג, יז]). זאת ויתרה מזאת.
גם כשאנו עוסקים בדיבור ראוי ונכון, אזי יש לזכור כי לאֹ הַמִּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה :: העשייה בפועל היא החשובה ולא הדיבורים והדיונים והלימוד התיאורטי המתקיימים בבית המדרש (על המדרש ראו עוד ה, יז).
מדרך הטבע במסגרות הלימוד מדברים ודנים על העשייה (מצוות ודינים, דרכי פעולה והתנהגות) אבל העשייה עצמה היא העיקר, היא הדבר החשוב יותר ובעל המשמעות, ועליה זוכה האדם לשכר גדול יותר.
וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא :: ובכלל, הארכה מוגזמת בדיבור, בכל נושא ונושא, ואפילו בדברי חכמה ותורה, סופה שהיא עלולה להביא למריבות ולעורר סכסוכים ושאר פגעים חברתיים, ועל כן ראוי לצמצם בה.
כך מצטרפים שלושת חלקי מאמרו של רבן שמעון בן גמליאל לאמירה מתפתחת אחת: מלכתחילה ראוי להיות בין המעדיפים שתיקה על פני הדיבור, שהרי העיקר היא העשייה ולא הדיבור, והארכה בדיבורים לא תביא עימה שום טובה.
דומה שדברים אלו כוחם יפה גם מחוץ לכתלי בית המדרש.

בגנות השתיקה

האמנם תמיד ראוי להעדיף שתיקה על דיבור? האם תמיד "מילה בסלע ומשתוקא בתרין" (כלומר: מילה שווה מטבע שערכו סלע אך שתיקה שווה שני סלעים)?
בוודאי נמצא הזדמנויות בחיינו שבהן צריך לדבר ואסור לשתוק, כגון בשעה שאדם רואה מעשה של עוול והוא יכול לסייע בתיקונו על ידי הערה או דיבור.
ברוח זו, למשל, קובע התלמוד (בבלי, סוטה יא ע"א) כי שלושה היו יועציו של פרעה: "בלעם שיעץ [לפגוע בבני ישראל] – נהרג, איוב ששתק – נידון בייסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית", שכן מצאצאי משה וציפורה ישבו בסנהדרין שמקומה היה בלשכת הגזית שבהר הבית.
כעונש על שתיקתו של איוב הובאו עליו, לפי מסורת זו, ייסורים קשים.
גם רבן שמעון בן גמליאל היה בוודאי מסכים כי יש שבח בשתיקה רק כשהיא עומדת מול דיבור מיותר וריק ממשמעות.
והנה, להפתעתנו מצאנו גם פרשן המבאר את דברי רבן שמעון בהיפוך מוחלט ממה שמקובל למצוא בהם. פרשן המשנה, ר' ישראל ליפשיץ (בן המאה התשע– עשרה), בפירושו "תפארת ישראל", טוען כי פירוש המשנה אחר הוא.
במקום לפרש "לא מצאתי … טוב משתיקה" במשמעות של: לא מצאתי דבר טוב יותר מאשר השתיקה, הוא מפרש ביטוי זה: לא מצאתי שדבר טוב כלשהו יוצא מן השתיקה. רוצה לומר: לא תימצא לגוף שום תועלת, שום דבר טוב, מן השתיקה!
לדעתו של בעל "תפארת ישראל" פונה רבן שמעון בחלק הראשון של מאמרו אל תלמיד המצוי בראשית דרכו: "לא הביישן למד" (להלן ב, ו), ומי ששותק בשעת הלימוד, הריהו "יושב כפסל משוּמם, על כן לא ירוּמם!" על התלמיד לפתוח את פיו, לשאול ולחקור, ואף לחזור על הדברים בקול רם, כי כך – לדעת פרשן זה – יתקבעו הדברים בתודעתו ביתר שאת.
שתיקה בשעת לימוד היא דבר פגום, יכולה להיתפס שלא בצדק כאי–הבנת נושא הלימוד או כזלזול בו, ודברים כאלה אכן ראוי שיאמר אדם צעיר כשמעון בן גמליאל, המצוי בראשית דרכו כתלמיד בין חכמים.
ואת דברי הסיום מכוון ר' ישראל ליפשיץ אל המורים דווקא: הם ראוי שידברו בקצרה, לא יטעו את תלמידיהם בנאומים מורכבים שקל לשכוח אותם, ויעסקו בעיקר.
לא פירשנו את המשנה לפי הצעה זו, אך יש להודות שפירוש זה מפתיע, ובעיקר מאלף גם הוא. ואולי עת לכל דבר, "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג, ז).

על שמעון בן גמליאל הראשון

שיא הסנהדרין בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה ובנו של רבן גמליאל הזקן.
מעט נודע לנו על תולדות חייו ועל אישיותו, והעובדה שגם נכדו נקרא בשם "שמעון בן גמליאל" מקשה על הבחנה בין שניהם במה שנוגע להזכרתם בספרות חז"ל.
יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס), בן זמנו, מספר עליו שהיה "איש חכם ונבון וידע בחכמתו לישר הדורים ולמצוא מוצא גם בעניינים מסובכים" (חיי יוסף, פרק לח).
התלמוד מספר כי בשעת שמחת בית השואבה, בחול המועד של חג הסוכות, היה מפליא לעשות – כלוליין בקרקס של ימינו – כאשר "היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר [=אש] וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו" (בבלי, סוכה נג ע"א), ולא בוש לגלות בציבור את שמחתו.
ארץ ישראל ראתה בימיו את המרד הגדול ואת חורבן המקדש ורבן שמעון זה היה בין המתונים אשר ביקשו למנוע את המרד, אך לשווא.
יוספוס מספר על שמעון בן גמליאל ושותפים לדרכו, שהיו "אנשים נשואי הפנים בקרב העם", אשר הקהילו את כל העם לאספה נגד הקנאים (מלחמת היהודים ד, ג).
חכם בשם שמואל הקטן ניבא בשעת פטירתו כי "שמעון … לחרבא" (בבלי, סוטה מח ע"ב), היינו כי שמעון בן גמליאל יומת בחרב, ואכן, על פי מסורת מתקופת הגאונים, נהרג שמעון בן גמליאל במהלך המרד או בסמוך לו, בידי הרומאים או בידי קנאים מבית.