אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה יח

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד,

עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד :: סמוך לפתיחת פרק א במסכת אבות הובא מאמרו של שמעון הצדיק, כי "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (משנה ב), והפרק חותם במשנה שלפנינו, המצביעה על שלושה דברים אחרים אשר "העולם עומד" עליהם, ושבזכותם הוא קיים ויציב.

כך מוקנית לפרק מסגרת ספרותית ברורה, אלא ששמעון הצדיק עסק בדרכים לקיום העולם ואילו רבן שמעון בן גמליאל מדבר על העקרונות והערכים המונחים ביסודן.

עַל הָאֱמֶת :: על רדיפה אחר האמת ואמירת האמת.

וְעַל הַדִּין :: עשיית משפט צדק.

וְעַל הַשָּׁלוֹם :: בין כל חלקי החברה: "שיהיה שלום בין הבריות ויהיו אוהבין זה לזה" (רבנו בחיי בפירושו למשנה), "שלום בין המלכויות ובין אדם וחברו" (רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה).

שֶׁנֶּאֱמַר "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" :: ציטוט הפסוק כראיה נראה להיות תוספת מאוחרת (והוא אכן חסר מהרבה כתבי יד, וכך גם מעיד, למשל, הפירוש המיוחס לרש"י: "ובמשנה אין כתוב מקרא זה"). ואכן, הפסוק מספר זכריה מזכיר שני עניינים בלבד ("אמת", "משפט שלום") ולא שלושה, כפי שמבקש בעל המאמר למצוא בו.

ומבהיר התלמוד הירושלמי (תענית ד, ב) את הקשר בין שלושת חלקי המאמר (אם כי בסדר אחר): "ושלושתן דבר אחד הן: נעשה הדין – נעשה אמת – נעשה שלום". משפט צדק מביא לגילוי האמת, וגילוי האמת מבטיח את השלום.

החברה האידאלית תשתית את יסודותיה על שלושה עקרונות אלה. והיפוכו של דבר: דין מרמה שתוצאותיו שקר מגדיל את האיבה והעוינות, בין בני אדם ובין מדינות גם יחד.

האם מותר לשקר למען השלום
מסכת אבות דרבי נתן מביאה בקשר למשנתנו סיפורים שונים על אהרן הכהן כמשכין שלום בין אדם לחברו (וראו עוד לעיל א, יב).

אחד הידועים שבסיפורים אלה הוא מעשה ב"שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו, וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיניי ואראה את חברי, בושתי הימנו [=אני מתבייש בפניו] שאני הוא שסרחתי עליו [=נהגתי בו שלא כשורה]'.

הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו [=עד שמבטל את כעסו על חברו], והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו, וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי היאך אשא את עיניי ואראה את חברי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו'.

הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה [=שני החברים] גפפו ונשקו זה לזה" (נוסח א, יב).

התנהגותו של אהרן משקפת עמדה שלפיה המטרה (רדיפת שלום) מצדיקה אמצעים חריפים כגון אי אמירת אמת.

דעה זו מובעת גם במחלוקת הלכתית המופיעה בתלמוד, בדבר השאלה האם מותר לשקר למען השלום, או שמא לא רק שהשקר מותר, אלא שמצווה לעשות כן.

וכך נאמר בתלמוד (בבלי, יבמות סה ע"ב): "אמר ר' אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות [=לא לומר אמת] בדבר השלום, שנאמר: 'אביך ציוה לפני מותו לאמור: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך' (בראשית נ, טז–יז)".
כוונתו של ר' אלעזר לאחי יוסף האומרים לאחיהם, לאחר מות אביהם, כי יעקב הורה לו לסלוח להם על שמכרו אותו לעבדות.
לפי ר' אלעזר לא אמר יעקב כך מעולם, והאחים בדו זאת מלבם כדי לא ללבות את הריב בינם לבין יוסף.

וממשיך התלמוד: "ר' נתן אומר: מצווה [=לשנות למען השלום], שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי' (שמואל–א טז, ב)". שמואל פוחד ללכת אל בית לחם כדי למשוח את דוד, פן יפגע בו שאול, וה' מתיר לו להעמיד פנים כאילו בא להקריב קרבן ולא לגלות את כוונותיו האמיתיות.

מסתבר שערך השלום היה כה גדול בעיני חכמים, עד שהתירו אפילו לשקר למענו, ואף רמזו בעדינות שהם הולכים בדרך זו בדרכו של הקדוש ברוך הוא.

לאן נעלם רבן גמליאל דיבנה
במשנה הקודמת ובמשנה זו באים דברים בשם "שמעון בן גמליאל", ולכאורה מדובר באותו חכם, אך לא כך הוא.

מדובר בשני חכמים שנשאו אותו שם, הראשון (משנה יז) הוא רבן שמעון בן גמליאל הזקן, ואילו במשנה שלפנינו מדבר רבן שמעון בן גמליאל דיבנה.
מסתבר שבין שני חכמים אלו חצצה דמות נוספת: רבן גמליאל דיבנה.

אכן, כיאה לשושלת של נשיאים – וכמקובל בבתי מלוכה מאז ומתמיד – חוזרים בה אותם שמות, גמליאל ושמעון (ומאוחר יותר גם יהודה), לא פעם ולא פעמיים, דבר המקשה על זיהוי בעלותו של חכם זה או אחר על דברים המצויים בספרות חז"ל.

והנה, במסכת אבות לא מצאנו מאמר בשם רבן גמליאל דיבנה!

חכם זה נזכר רבות במרחבי ספרות חז"ל, אך מסכת אבות עוברת עליו בשתיקה, והדבר תמוה וקורא להסבר. היה מי שסבר כי בנוסח המקורי של המסכת אכן הובא מאמר בשם רבן גמליאל דיבנה, אך זה הושמט משום שהיתה במאמר זה התייחסות לסיפור מביך הקשור בו, סיפור העברתו מנשיאותו בעקבות יחס בוטה שגילה כלפי חכם אחר בפומבי (בבלי, ברכות כז ע"ב).

לדעת אחרים מתרוצצות בתוך המשנה שתי מסורות מנוגדות באשר לשאלת יורשיהם של הלל ושמאי המפורסמים: לפי גישה אחת המשיכה שושלת הנשיאות את דרכו של הלל, ולפי
גישה אחרת עברה תורתם אל רבן יוחנן בן זכאי (שאותו נפגוש בהמשך המסכת).

והנה, בין רבן יוחנן בן זכאי ובין בן דורו, רבן גמליאל דיבנה, שררה מתיחות מסוימת, והדעה שהעדיפה את רבן יוחנן בן זכאי היא שגברה.

על רבן שמעון בן גמליאל השני
חכם ארץ ישראלי שכיהן כנשיא הסנהדרין באושא שבגליל במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה.

אביו, רבן גמליאל דיבנה (ראו להלן), נפטר כשהיה רבן שמעון זה צעיר לימים, ועל פי המסופר העביר את שנות נעוריו בבבל, וכך לא נפגע ממסע הנקמה הרומאי שאירע בעקבות מרד בר כוכבא (אשר דוכא בשנת 135 לספירה).

מששב רבן שמעון לארץ נתמנה לתפקיד הנשיא, ובצדו כיהנו שני חכמים בעלי השפעה גדולה – רבי נתן הבבלי (כאב בית דין) ורבי מאיר.

רבן שמעון פעל רבות לחיזוק מעמדו של הנשיא ונקט לא פעם ביד קשה כלפי חבריו להנהגה וכלפי הפזורה היהודית, כדי לבצר את מעמד הנשיא בארץ ישראל ולמנוע מחלוקות בקרב העם.

עם זאת נראה שבחייו האישיים היה רבן שמעון אדם ענו שהתקיפות ממנו והלאה.

בנו, רבי יהודה הנשיא, מונה אותו בין שלושת האנשים הענווים ביותר שראו תולדות ישראל עד זמנו: יונתן בן שאול אשר ויתר על מלכותו למען דוד, בני בתירה שהפקידו בידי הלל הזקן את ההנהגה (ראו לעיל, משנה יב) ואביו, רבן שמעון (בבלי, בבא מציעא פה ע"א).

שם גם מדמה רבן שמעון את עצמו לשועל, בניגוד לרבי שמעון בר יוחאי שאותו הוא מתאר כאריה.

הלכות רבות נאמרו משמו, כמו גם תיאורים של מנהגי בית אביו וזיכרונות מתקופת ילדותו, כגון: "אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא" (בבלי, בבא קמא פג ע"א).

רבן גמליאל דיבנה נדחק ממסכת אבות, כחוליה במסירת התורה, ואילו על רבן יוחנן בן זכאי נקבע שהוא הוא ש"קיבל" מהלל ושמאי (להלן ב,ט).