אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה ד

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ.

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, הנזכר גם בשתי המשניות הקודמות. מאמר זה איננו קל להבנה והתלבטו בו פרשנים במהלך הדורות. יש בו שני חלקים, וכל אחד מן החלקים מציב בפני האדם תביעה, וכן שכר שיזכה לו אם ימלא אחר התביעה הזו. נראה שביסוד דברי רבן גמליאל גם הבנות שונות של השורש רצ"ה ושל שם העצם "רצון". מסתבר שלרצות איננו רק עניין של שאיפה, של ניסיון להשיג משהו או להגיע אליו (כמו: "אני רוצה לישון"), אלא גם ביטוי לתגובה חיובית, להנאה ולסיפוק (כגון: "אני מקבל ברצון את בקשתך"). מאמרו של רבן גמליאל עושה שימוש במשמעות כפולה זו.
עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ :: השתדל שיהיה רצונו של האלוהים, היינו מה שהאלוהים מבקש להשיג בעולם, כרצונך שלך, כדבר שאף אתה מבקש להשיג, וזאת על ידי הליכה בדרכיו וקיום מצוותיו בלב שלם, כאילו אתה עצמך ביקשת לעשותם משיקוליך שלך.

כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ :: והשכר על כך: כיוון שאתה הולך בדרכי האלוהים, הרי שכל דבר שאתה מתאווה להשיג ולהגיע אליו ייראה בעיני האלוהים כדבר ראוי ונכון, ועל כן יסייע לך להגשים את בקשתך. ומן הצד האחר:

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ :: כאשר מה שהאלוהים רואה אותו כראוי וכנכון עומד בסתירה לנטיות לבך, בסתירה לרצונך שלך, חייב אתה לוותר ולסגת ולקבל עליך את מה שנראה לאלוהים כדבר הנכון.

כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ :: והשכר על כך: במקום שאתה ו"אחרים" תעמדו בהתנגשות של שאיפות, זה מבקש דבר אחד וזה מבקש
דבר אחר, ואולי אף דברים מנוגדים, תזכה לסיוע משמים כדי ששאיפתך היא שתתגשם. ומי הם אותם "אחרים"? קשה לומר שמדובר בבני אדם אחרים, שהרי אפשר שגם הם עושים את רצון האלוהים, וגם הם מבטלים את רצונם מפני רצונו! ועל כן נראה לפרש ש"אחרים" הוא כינוי לגורמים שליליים, כגון יצר הרע או גורמים אחרים המבקשים לפגוע באדם. – אמת, יש במאמר זה ביטוי לעקרון של קבלת שכר על מעשה ראוי ורצוי, בניגוד למה שראינו לעיל (א, ג) על כך שיש לשמש את האלוהים "שלא על מנת לקבל פרס" כלל. מסתבר, כי גם בשאלה מורכבת זו של יחסי אדם ואלוהים – קבלת שכר לעומת עשייה בלא כל בקשת שכר – שררו דעות שונות בעולמם של חכמים.

עד שיאמר רוצה אני
התייחסות מעניינת בעולמה של ההלכה לשאלת הרצון האנושי מצויה בעניין אדם הנדרש על ידי בית דין לתת לאשתו גט. דרישה זו יכולה לנבוע מסיבות שונות: התעלמות הגבר מחובותיו הכספיות כלפי האישה, התאכזרות והכאה, אי יכולת להוליד, ועוד כיוצא בזה. אך על פי ההלכה חייב הבעל לעשות זאת מרצונו החופשי, מתוך שכנוע פנימי עמוק, ולא מתוך כפייה. ובכל זאת אומרת המשנה (ערכין ה, ו) כי "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". והרי לנו מה שנראה כפרדוקס! האם ניתן לומר שגבר שהסכים לתת לאשתו גט לאחר שהיכוהו מכות נמרצות עושה זאת מרצונו? הרמב"ם מנסה לפתור קושיה זו ואומר, שלמען האמת רצונו האמיתי של הבעל הוא לתת גט, אלא שיצרו הרע כופה עליו לסרב: "זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק
מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו – וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני', כבר גרש לרצונו" (משנה תורה, הלכות גירושין ב, כ). הרמב"ם מצייר כאן תמונה שלפיה יש לאדם
רצון חיצוני שאותו הוא מגלה ברבים ומתנהג לפיו, אך גם רצון פנימי יותר, שאותו הוא אינו מבטא כלפי העולם מסיבות שונות. על ידי ההכאה מסיר האדם מעליו את הרצון החיצוני
ומחליף אותו ברצונו הפנימי, שהוא לעולם חיובי ומבקש לעשות רק את הטוב. אגב נעיר כי בימינו לא נוהגים להכות את הבעל עד שיאמר "רוצה אני", אלא מטילים עליו במקרים מסוימים סנקציות (עד למאסר) כדי לדחוק בו שייתן גט לאשתו. (ולדאבון לב, לא תמיד הדבר מועיל).
השאלה מה הוא רצון האדם, ובעצם מה מניע אותו במעשיו, היא אחת השאלות הגדולות העומדות ביסודה של הפסיכולוגיה. היה זה זיגמונד פרויד – פסיכיאטר יהודי בראשית המאה העשרים – אשר ראה את נפש האדם כקרחון: חלקה הקטן, הוא ההכרה המוּדעת, מופיע בגלוי מעל פני השטח, אך חלקה הגדול מצוי מתחת לפני השטח, והוא בלתי מודע ונסתר מן העין. זה מאגר גדול של יצרים, תאוות, רצונות או זיכרונות מודחקים ואלה משפיעים
בלא הרף על התנהגותו הגלויה של האדם. על פי דעה זו היה הרמב"ם מן הסתם אומר, כי האדם ביסודו הוא טוב ומבקש לעשות רק טוב – כלומר לקיים מצוות ולהטיב עם זולתו, כולל עם האישה שהוא עומד לגרש – ורק בחלקו הגלוי הוא נכנע ליצרים המסיטים אותו מן הדרך הטובה והנכונה. ההכאה הפיסית מסייעת לאדם להשליך מעליו את היצרים הרעים ומביאה אותו לפעול בהתאם לרצונו האמיתי והבסיסי.

על רבן גמליאל בן רבי
שלוש משניות (ב, ב–ד), וזו האחרונה בהן, מובאות במסכת אבות בשמו של רבן גמליאל, בנו בכורו של מחבר המשנה, רבי יהודה הנשיא. רבן גמליאל זה חי בארץ ישראל בסוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית, בדור המעבר שבין תקופת התנאים לתקופת האמוראים. הוא התמנה לנשיא בעקבות צוואתו של אביו, אשר הורה לו לנהוג נשיאותו בתקיפות כלפי הציבור בכלל וכלפי תלמידיו בפרט: "נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים" (בבלי, כתובות קג ע"ב). (על התואר "נשיא" ראו להלן ב, ז). במקביל למינויו של רבן גמליאל בן רבי (המכונה גם רבן גמליאל השלישי) כנשיא, היינו כראש הסנהדרין, מונה אחיו, ר' שמעון, כ"חכם", כנראה הממונה על סדרי הלימוד, ור' חנינא בר חמא כאב בית דין. פיצול זה של סמכויות יכול להעיד על תחושה גוברת והולכת של עולם החכמים שהנשיא ריכז עד כה בידיו סמכויות רבות מדי.
רבן גמליאל כנראה לא האריך ימים ושימש כנשיא רק תקופה קצרה, ועל כן יודעים אנו אך מעט על קורות חייו. נראה שהיה תלמידו של אביו, ולעיתים הוא מוסר דברים בשמו או הולך בעקבותיו. מסופר עליו שכאשר ביקש ממנו רב (חכם בבלי ידוע שזה היה כינויו) להוסיף לו סמכויות דתיות על אלו שנתן לו הנשיא הקודם, סירב רבן גמליאל ואמר: "איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא" (ירושלמי, חגיגה א, ח). אף שאיננו יודעים הרבה על חייו דומה ששלושת המאמרים במסכת אבות המיוחסים לרבן גמליאל הם פרי ניסיונו האישי, ובעיקר יחסיו עם הרשות הרומאית (לעיל, משנה ג), שהיתה נתונה באותם ימים בתנודות ובאי–יציבות. לרבן גמליאל, שנפטר סביב שנת 235 לספירה, היו שני בנים – יהודה (הוא "ר' יהודה נשיאה",
שהיה נשיא אחריו) והלל (בבלי, פסחים נא ע"א).
בשנת 1954 התגלו בחפירות בית שערים שני כוכי קבורה מקושטים זה לצד זה הנושאים את השמות "רבן גמליאל" ו"רבי שמעון", והארכיאולוגים סבורים שמדובר בקברי רבן
גמליאל, בנו של רבי, ובקברו של שמעון, אחיו.