אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה ה

הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר,

וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ,

וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ,

וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע.

וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

הִלֵּל אוֹמֵר :: לאחר שסיימה מסכת אבות להביא את דבריהם של הנשיאים, מהלל הזקן ועד לרבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, היא שבה לעסוק במייסד המשפחה, בהלל (עליו ראו לעיל א, יב), ומביאה משמו ארבעה מאמרים נוספים (להלן, משניות ה–ח). לאחר מכן תעסוק בתלמידו, רבן יוחנן בן זכאי (משנה ט), ובתלמידיו שלו. נראה אפוא שהלל הזקן משמש במסכת אבות כנקודת מוצא לשתי רשימות של חכמים ששולבו זו אחר זו: אבות ובנים, כלומר בית הנשיא (א, יב – ב, ד), וחכמים ותלמידיהם (הפותחת במשנה שלפנינו). עם זאת יש להעיר כי בכתבי יד שונים של המסכת נאמר כאן "רבי הלל" ולפי זה מדובר בחכם מאוחר יותר, נכדו של רבי יהודה הנשיא.

מאמרו של הלל כולל חמש המלצות לדרך חיים ראויה, וכולן פותחות במילת השלילה "אל", אך לא נראה שכולן קשורות זו בזו.

שלוש הראשונות עוסקות באדם ובמקומו בחברה, ואילו האחרונות בחובת הלימוד ובטיבו.

[א] אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר :: על האדם לראות את עצמו תמיד כחלק מן הקבוצה החברתית שהוא משתייך אליה, ואל לו לזנוח אותה וללכת בדרך משלו. גם האדם האינדיבידואליסט הקיצוני זקוק למסגרת חברתית תומכת, ועליו למצוא דרך לבטא את ייחודו במסגרתהּ ולא מחוץ לה (והשוו א, יד).

[ב] וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ :: כל אדם מוּעד לחטוא או לשגות, ואסור שיחיה מתוך ביטחון עצמי ש"לי זה לא יקרה". כל עוד הוא חי, הזהירות מפני החטא והשגגה צריכה להיות נר לרגליו.

[ג] וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ :: אל תשפוט את הזולת לכף חובה כל עוד לא חווית בעצמך את הנסיבות שבהן עשה מה שעשה. הלל איננו עוסק כאן, כמובן, במערכת המשפטית – שלגביה לא צריך כלל זה לתפוס – אלא בנטייתם של בני אדם למהר ולמתוח ביקורת על התנהגותם של אחרים מבלי לשאול את עצמם "כיצד הייתי אני נוהג לוּ נקלעתי לאותו מצב?".
ואולי אפשר לקשר את שלושת מאמריו אלה של הלל זה לזה: כל אדם הוא חלק מ"רקמה אנושית אחת חיה" ועל כן אל לו לנסות ולצאת ממנה וללכת בדרך משלו. וכשהוא בתוך החברה, אל לו למהר ולשפוט את האחרים, כי גם הוא מועד ליפול לפח שנפלו בו הם.

[ד] וְאַל תּאֹמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמֵעַ :: אל תקבע על עניין כלשהוא שאתה לומד שאי אפשר להבין אותו (ו"לשמוע" פירושו כאן: להבין), כי אם תתאמץ מספיק יתברר לך "שסופו [=כי סופו] להישמע", כלומר שבסופו של דבר אפשר יהיה להבינו.

[ה] וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לאֹ תִפָּנֶה :: לימוד התורה הוא דבר חשוב ביותר ועל האדם לעסוק בו בכל עת, ולא לדחות אותו בטענת חוסר זמן, "וכשיהיה לי זמן – אלמד", כי אפשר שלא ימצא את הפנאי לעשות זאת. שני המאמרים האחרונים ממליצים בפני האדם לנצל את זמנו בדרך שתאפשר לו ללמוד, וכן מעודדים אותו שלא להיכנע בפני מה שנראה כקשיים שאי אפשר להתגבר עליהם.
נראה כי כל חמש ההמלצות של הלל יפות לכל אדם בכל מקום וזמן, אף שהן מעמידות בפניו רף גבוה יחסית של תביעות מוסריות ואינטלקטואליות.

על פרשת דרכים
במציאות שבה חי הלל הזקן, ולמעשה לאורך כמעט כל תקופת הבית השני (ואף לאחריה), היתה הפרישה מן הציבור מאורע קשה ומסעיר. את צו התורה, "לא תתגודדו" (דברים יד, א) – שעניינו על פי ההקשר שריטת שריטות בגוף האדם כאות לאבל – דרשו חז"ל: "לא תעשו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת" (ספרי דברים, צו) – ללמדך על חשיבות השמירה על המסגרת החברתית. דוגמא קלאסית לכת שפרשה מן הציבור – והתקיימה גם בתקופתו של הלל – ניתן להביא משלהי ימי הבית השני. בראשית המאה הראשונה לפני הספירה לערך יצאה מירושלים, בעקבות פולמוס קשה, קבוצה אשר עברה לשכון במדבר יהודה, על שפת ים המלח ובמצוקים שמעליו. חלוקים החוקרים בשאלת זהותה של כת זו, המכונה "כת מדבר יהודה" או "כת ים המלח": יש אומרים שהיו מעין נוצרים קדומים, ויש רואים אותם כאיסיים (המתוארים בכתביו של ההיסטוריון בן התקופה, יוסף בן מתתיהו), אך אין חולק על כך שמקרב בני ישראל יצאו. בני הכת הותירו לנו ספרייה עשירה עד מאוד, שנתגלתה במחצית המאה העשרים סביב חורבת קומראן שבצפון ים המלח, וממנה ניתן ללמוד על תורתם ועל תפיסת עולמם.

בספרייה זו נמצא קטעי מקרא רבים (שנוסחם לא פעם שונה מזה המוכר לנו כיום), חיבורים הלכתיים המלמדים על אורח חייה של הכת, מזמורי תפילה, פירושים מיוחדים למקרא וספרים נוספים. אחד מן החיבורים קרוי במחקר בשם "מגילת מלחמת בני אור בבני חושך", והוא מספר על מלחמה עתידית שתתרחש בין כוחות הטוב, הם בני ישראל והמלאכים המסייעים בידם, ובין כוחות הרע, הם אויביהם ומסייעיהם מכוחות השחור והאופל. המלחמה תדע תהפוכות רבות, אך בסופו של דבר תגבר ידם של בני האור. חיבור אחר, שנתכנה בשם "המגילה החיצונית לבראשית", מספר מחדש את קורותיהם של גיבורי ספר בראשית, מנקודת מבטם שלהם. כך, למשל, מספר נח על לידתו ואברהם מספר מחדש ובהרחבה את קורותיו בשעה שירד עם שרה אשתו למצרים. מן החיבורים האלה ומחיבורים דומים עולה כי בני הכת האמינו בעליונותם על שאר בני האדם ובעתיד הטוב הצפון רק להם. הם חלקו על מי שעמד באותם ימים בראש עם ישראל במה שנוגע לאופן קביעת לוח השנה או זמני המועדים, וכן בענייני הלכה שונים ובענייני השקפה. הכת ירדה מעל הבמה בעקבות חורבן ארץ ישראל בידי הרומאים, אך לוּ המשיכה להתקיים שנים רבות לאחר מכן היה עם ישראל מתפצל לשתי יחידות שאי אפשר היה לפשר ביניהן, ו"תורה" היתה נעשית "כשתי תורות" (כדברי חז"ל בבבלי, סוטה מז ע"ב) גם כנגד כת מעין זו דיבר הלל.

פנאי פלוס
המושג "פנאי" בא לעולם משם התואר "פנוי" המציין את תכונת הריקנות (למשל: "בית פנוי מכלים" [בבלי, עירובין יז ע"א]) או ההעדר ("פנוי" ו"פנויה" הם גם כינוי לרווק ולרווקה בלשון חז"ל). את הזמן העומד לרשותו מחלק האדם, כידוע, לכמה חלקים: הזמן שהוא חייב להקדיש למילוי צרכים פיסיים (כאכילה או שינה) ולמילוי חובות דתיות וחברתיות (כגון תפילה או טיפול בבני משפחתו) וכן הזמן שהוא חייב להקדיש למלאכה ולפרנסה. הזמן שנותר לו לאחר כל אלה הוא ה"פנאי", שבו הוא חופשי ויכול לפעול מתוך חופש בחירה, ללא כפייה וללא התחייבות, על פי הבנתו ונטיותיו ועל פי מה שמקנה לו הנאה וסיפוק.
ביוון הקדומה נתפס הפנאי כקשור באופן ישיר אל החינוך ואל שיפור מעלותיו של האדם. הפילוסוף היווני אריסטו (המאה הרביעית לפני הספירה) סבר כי הפנאי (ביוונית: schole ) נחוץ לכל אדם כתנאי הכרחי לחינוכו ולהתפתחותו האישית. ואכן, אין להתפלא על שמילה יוונית זו התגלגלה בסופו של דבר אל המילה האנגלית המוכרת כל כך school – בית ספר, הוא המקום המוקדש לחינוך ולימוד. לפי אריסטו, אם מבקש האדם למצות את מעלותיו כאדם, עליו לנצל את הפנאי העומד לרשותו לשם עיון והגות, לימוד והרחבת ההשכלה. גם חז"ל הבינו את מגבלת הזמן העומד לרשות האדם (והשוו: "היום קצר והמלאכה מרובה" [להלן ב, כ]) והודו כי רדיפה אחרי פרנסה היא הגורם המגביל אותו ביותר, כי "מי שאין לו לחם – אין לו פנאי לעסוק בתורה" (אגדת בראשית, פרק מ), ועל כן המריצו את האדם לנצל את זמנו בדרך הטובה ביותר כדי שיוכל לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידו. הקביעה ש"אין לי זמן" מעודדת בטלה ודחיית דברים לעתיד בלתי נראה לעין, וכנגדה יוצא הלל. (על "ביטול תורה", היינו על
ביטול זמן שראוי שיוקדש ללימוד, ראו גם ד, יא.)
בתקופה המודרנית עלה על פני השטח מושג חדש: "תרבות הפנאי", שעניינו הדרכים המקובלות בחברה לשם ניצול הזמן הפנוי. השינויים הטכנולוגיים השונים (כגון הרובוטיקה), וקיצור שבוע העבודה ואף יום העבודה, מעמידים לרשות האדם המודרני זמן פנוי רב יותר משעמד לפני קדמונינו, דבר שהביא – בעיקר בעולם המערבי – גם לצמיחה מרובה של תעשיית הבידור והבילוי: בתי קולנוע, רדיו, טלביזיה ומחשב, ענפי ספורט שונים ומיסחורם, הקמת מרכזי בילוי וצרכנות, טיולים ברחבי העולם ועוד. במקביל להם רואים אנו גם את פריחתם של מרכזי לימוד והעשרה, חוגי בית ומועדוני תרבות, וכל כיוצא בהם. את אלה היה הלל הזקן מאשר בוודאי בשמחה, שכן הם מאפשרים למלא בבת אחת אחר שלוש מהמלצותיו: להקדיש זמן פנוי ללימוד, לעשות זאת בחברותא ובציבור, ולטרוח על הבנת כל דבר עד שילוּבן היטב היטב.