אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה יז

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ.

וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ.

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר :: וגם מאמר זה הוא בן שלושה חלקים.

יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ :: על האדם לראות את כספו של הזולת (והיום נאמר: גם את כספי הציבור) כאילו הוא כספו שלו, ועל כן לא יגרום לו הפסד בפזיזות או בבזבזנות מיותרת. יש לנהוג בצניעות ובשכל ישר גם כשלרשות האדם עומדים כספיו של מארח נדיב, כרטיס אשראי של גוף ציבורי עשיר וכיוצא באלה. ונזכיר כי לעיל שמענו מחברו של ר' יוסי, מר' אליעזר בן הורקנוס, ש"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" )ב, טו(, ומסתבר שר' יוסי הולך צעד נוסף מעבר לדרישה זו, כמעשה של חסידות.

וְהַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ :: רבן יוחנן בן זכאי, מורו של ר' יוסי, אמר (לעיל ב, ט) כי האדם נוצר כדי ללמוד תורה, והתלמיד הנאמן מפתח קביעה זו. על האדם להכין מה שביכולתו כדי שיוכל ללמוד תורה, כי אין היא באה לו בירושה מהוריו או ממוריו. עמל קשה נדרש מכל מי שמבקש להגיע להישגים בכל תחום, ואין בזה קיצורי דרך או הסתמכות על משהו שעובר מדור לדור.

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם :: ומסכם ר' יוסי את דבריו: כל דבר ודבר – ולא רק עניינים כלכליים–מעשיים, כמו היחס לכספי הזולת, או עניינים רוחניים, כלימוד התורה – צריך להיעשות מתוך רצון למלא את כל הדרישות שמציב האלוהים בפני האדם.

money, money, money וגם ממון
המילה "ממון" אינה נמצאת במקרא והיא מופיעה מאוחר יותר במשנה, בתלמודים ובמדרשים, ככינוי לכסף, להון או לרכוש בכלל. במדרש תנחומא (מטות ו), במסגרת דרשות המתארות את אי יציבותו הכלכלית של האדם בעולם הזה, נדרשת המילה "ממון" כך: "מה שאתה מונה – אינו כלום", היינו: ממון הוא דבר שמונים, סופרים, אותו אך גם מאבדים אותו מייד על נקלה. וכן נדרשות שם מילים דומות נוספות: "נכסים, שנכסין [=מסתתרים] מזה ונגלין לזה", "זוזין, שזזים מזה ונותנין לזה" וכן "מעות, שהן מעת לעת [היינו רק עניין זמני]". כל משקיע בבורסה יאשר את הרעיונות המסתתרים מאחורי משחקי מילים אלה. כצפוי נמצא בספרות חז"ל התייחסויות שונות כלפי הממון. מצד אחד הם מודים כי "ממונו של אדם מעמידו על רגליו", כלומר נותן לו תקומה (בבלי, פסחים קיט ע"א), ומצד אחר נקבע כי "מפני מה גלו [בני ישראל בחורבן בית ראשון]? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו" (תוספתא, מנחות יג, כב). מסתבר כי היחס אל הכסף, בתקופת חז"ל כמו בכל תקופה היסטורית אחרת, הוא דו–ערכי. אי אפשר בלעדיו, אך הוא עשוי להביא עמו גם רעות חולות, במסגרת החברה ואפילו במסגרת האינטימית של המשפחה. עצתו של רבי יוסי לנהוג בו במתינות היא אפוא עצה המבקשת ללכת בדרך הביניים.
הממון, אמרנו, יכול לפגוע גם במסגרת המשפחה. לאחרונה נשמעת בציבוריות הישראלית ההצעה לזוג הנכנס בברית הנישואין לחתום על הסכם על פי "חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג– 1973 ". במקרה של פקיעת הנישואין, אם לא ערכו בני הזוג הסכם אחר, עליהם לחלוק במחצית שוויים של כלל נכסיהם. נראה שבעקבות הגידול באחוזי הגירושין באוכלוסייה, מציעים יותר ויותר עורכי דין לבני הזוג לחתום לפני נישואיהם על הסכם שלפיו יחולק רכושם באופן אחר, במקרה של פקיעת הנישואין, וכך יוכל כל אחד מהם להגן מראש על הרכוש שהוא עתיד לצבור לאחר תחילת הנישואין, וכך לחסוך, במקרה של גירושין, הליכים משפטיים שהם פעמים רבות כואבים וארוכים. יש התומכים בחתימה על הסכם כזה ויש המתנגדים לו, וכל צד וטעמו שלו, אך כולם יסכימו כי ברקע הויכוח סביב הסכם זה עומד הממון – שאי אפשר בלעדיו מכאן, ושהוא לא פעם מקור לצרות של ממש מכאן.

שמים שאינם שמים
המילה שָמַים, שבלשון המקרא משמשת במשמעה המקובל כיום (כאמור בראש התורה: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"), הפכה בלשונם של חכמי המשנה גם לאחד מכינוייו הרבים של האלוהים. נראה כי מקור הביטוי בתפיסה, כי מקומו של האל נמצא מעל לעולמנו, כפי שנאמר, למשל, בספר קהלת: "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ" (קהלת, ה, א). באופן דומה נמצא רעיון זה גם בדבריו של ר' יהודה בן תימא, להלן בפרק ה (משנה כג): "לעשות רצון אביך שבשמים", ואף בתפילה המודרנית לשלומה של מדינת ישראל, הפונה אל האלוהים בלשון "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו" (על תפילה זו ראו להלן ג, ב). ומאחר שחכמים השתדלו שלא להזכיר את שמו המפורש של האלוהים, נהגו כאשר דיברו עליו להשתמש בכינויים שונים, ומוכרים הם גם כינויים כגון: "המקום" (ראו ג, ד), "מלך מלכי המלכים", "הקדוש ברוך הוא", "ריבונו של עולם", "מי שאמר והיה העולם" ועוד. הכינוי "שמים" מצטרף אפוא לקבוצה זו של כינויים. כך נעשתה מילה זו גם ללשון שבועה, וכאשר מסופר על חכמים כי נשבעו בדבר מה, הלשון שבה הם משתמשים היא פעמים רבות: "השמים!".
והנה, מילת "שמים" הצטרפה לה במסגרת ספרות חז"ל ולשונם אל מילים נוספות, כדי ליצור צירופים ידועים אחרים, כגון "מורא שמים" או "יראת שמים" (לעיל א, ג) וכן "לשם שמים". ביטוי אחרון זה התגלגל ללשון ימינו אך הפך לתיאור כל מעשה שאינו מיועד להשגת רווח אישי או תמורה כספית, ולא בהכרח מעשה המיועד לפאר את שמו של אלוהים, כגון: "טלוויזיה, עיתון, רדיו וגם אתר אינטרנט לא עובדים לשם שמים. כולם רוצים להרוויח כסף" (כך נכתב באתר אינטרנט של עיתון תל–אביבי). תהליך זה של חילון ביטוי דתי והעברתו להקשר שונה לחלוטין מוכר ממילים רבות בשפה העברית.

על ר' יוסי הכהן
על ר' יוסי הכהן חכם שחי בסוף המאה הראשונה ובראשית המאה השנייה, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי אשר כינה אותו במסכת אבות בתואר "חסיד" (לעיל ב, יא), ובמקום אחר בתואר "חסיד שבדור" (אבות דרבי נתן, נוסח א, יד). שמו מופיע גם בצורת יוסף או יוסה. בניגוד לשני חבריו, ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה – שנזכרו בשתי המשניות הקודמות – רק מעט מאוד ידוע לנו על קורות חייו ותורתו. כדרך החסידים לא התבלט במסירת דברי תורה אלא במעשים המגלים את אופיו המיוחד, וכמעט ואין הוא נזכר בדיונים שבבתי המדרש של חז"ל. עם זאת מסופר עליו, למשל, "שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם" (בבלי, שבת יט ע"א), היינו שמעולם לא מסר מכתב לשליחה ביד נוכרי, כדי שלא יקרה שהנוכרי יחלל בשל כך את השבת, אף שאין הוא מצוּוה לשמור אותה. כן נאמר עליו שעסק בעניינים של תורת המסתורין יחד עם ר' יהושע בן חנניה, עד שרבם, רבן יוחנן בן זכאי, קרא על שניהם: "אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיניי שכך ראו" (בבלי, חגיגה יד ע"ב). לפי מסורת מאוחרת הוא קבור בעלמא שבגליל. אגב ראוי להעיר שיש המזהים אותו עם חכם בשם "ר' יוסי קטנותא" שעליו נאמר "משמת … פסקו חסידים", ומסבירים (במשנה סוטה ט, טו) כי כונה בשם "קטנותא", קרי: הקטן, משום שהיה בין האחרונים מקבוצה זו של אנשי מעשה. על החסידים ראו עוד להלן ה, יד.