אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה יח

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה).

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא,

שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.

וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ:

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר :: הוא ר' שמעון בן נתנאל, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי. גם מאמר זה – העוסק כנראה רק בעניינים שמתחום הדת – מורכב משלושה חלקים, ושני הראשונים קשורים זה בזה בקשר הדוק.

הֱוֵה זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה :: ר' שמעון תובע מכל מתפלל למלא את חובת קריאת שמע (ראו להלן) ותפילת העמידה (היא תפילת שמונה עשרה, התפילה בה"א הידיעה בלשון חז"ל) בהקפדה ובדייקנות. עם זאת ראוי להעיר כי בהרבה נוסחים קדומים של מסכת אבות לא נזכרת "תפילה" במשפט קצר זה, אלא רק בהמשך המאמר, ולפי זה "זהירות" כוחה יפה רק לגבי קריאת שמע, ובה עוסק חלקו הראשון של המאמר, ואילו חלקו השני עוסק בתפילה.

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם :: "תפילת קבע" היא תפילה שמתפלל אדם בלא כל כוונה, רק כדי לצאת ידי חובתו (כך עולה גם מן האמור במשנה, ברכות ד, ד ומן הדיון בנושא זה בתלמוד). לדעת ר' שמעון זו תפילה חסרת ערך, שכן על התפילה לצאת מלבו של המתפלל, המתחנן לפני אלוהים (הוא ה"מקום") ומבקש את רחמיו.
כדי לחזק את דבריו על כוחה של תפילה מביא ר' שמעון פסוק מספר יואל (ב, יג), שבו קורא הנביא לאנשים לתקן את דרכיהם ולא להסתפק במעשים סמליים חיצוניים, כגון קריעת בגדים, אלא לצרף למעשיהם גם תפילה,שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יואל ב, יג) :: מתכונותיו של האלוהים שהוא חנון ורחום, סבלני ("ארך אפים") ועשוי לחזור בו מכוונתו להעניש את האדם ("ונחם על הרעה"), אם יתקן את דרכיו ויבקש בכנות את רחמי האל. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ :: הרבה התקשו בפירושו
של מאמר קצר זה. ונראה לקשר אותו למה שנאמר לפניו, ולפרש כך: אל לו לאדם להתייחס אל עצמו ("בפני עצמך" משמעותו: כלפי עצמך) כאל רשע שאין לו תקנה, כי אם יעשה כך, יאבד את התקווה שיש ביכולתו לתקן את דרכיו ולשפרם, והרי האלוהים הוא רחום וחנון וממתין לאדם שישוב מהתנהגותו השלילית, יתפלל אליו ויזכה למחילתו. מי שמבקש להעניק למשפט זה משמעות כלל–אנושית רחבה ולא משמעות דתית מצומצמת ביחס, יפרש אותו אחרת: אל ינהג אדם ברשעות – לא במעשה ולא במחשבה – גם כשהוא מצוי לבדו, בפני עצמו, בלא עדים למעשיו. ואולי: אל תעשה מעשה שאתה יודע שהוא רע, אפילו אם החברה שמסביבך איננה סבורה כך. כל שלושת הפירושים ראויים להישמע.

רשע שאיננו רשע
לצמד הניגודים "צדיק" ו"רשע" היסטוריה משותפת ארוכה, וכמה רבדים של משמעות.
המשמעות המקובלת בעברית המדוברת בפינו כיום למושג "רשע" היא של אדם החוטא ופושע בזדון (וכמובן ניגודו, הצדיק, הוא התם המתרחק ממעשי עוולה). באופן זה נקראים דבריו של משה רבנו אל האיש העברי שהיכה את אחיו "רשע, למה תכה רעך!" (שמות ב, יג). זהו המובן המוסרי של המונח, ואליו מכוון ככל הנראה ר' שמעון במשנה שלפנינו. אולם למונח גם משמעות משפטית. ה"רשע" הוא מי שהתחייב בדין (ובעברית המדוברת "הורשע" בדין) לעומת ניגודו הצדיק שזכה בדין ("הוצדק בדין"). שתי משמעויותיו של המונח משמשות גם במסכת אבות. לעיל פגשנו (א, ז) בדברי נתאי הארבלי: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", וכוונתו אל האדם הבלתי מוסרי. לעומת זאת, בדבריו של יהודה בן טבאי (א, ח) המורה לשופט להתייחס אל שני בעלי הדין העומדים לפניו כ"רשעים", משמעותו של המונח הינה משפטית. אדם תבע ממך פיצויים על שפגעת לדבריו במכוניתו, ואתה טוען לחפותך. בית המשפט לא קיבל, לצערך הרב, את טיעוניך – ועל כן אתה הוא ה"רשע" משפטית, אף שבהחלט אפשרי הוא שה"רשע" המוסרי הוא דווקא חברך אשר שיקר ביודעין, העלים ראיות או מצא דרך לא הוגנת אחרת להצליח בטענתו.

שמע ישראל
דומה כי אין לך מילים ידועות יותר מסידור התפילה של עם ישראל מאשר הפסוק: "שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד" (שמקורו, כידוע, בספר דברים ו, ד). פסוק זה עומד בראש חטיבה מרכזית בסידור התפילה, הלוא היא "קריאת שמע", שזמנה יורד עד לתקופת הבית השני. שלוש פרשיות מן התורה מרכיבות את קריאת שמע, והיא נאמרת פעמיים ביום, בשחרית ובערבית. הפסוק "שמע ישראל" לבדו נאמר גם בהזדמנויות אחרות, כגון בעת הוצאת ספר התורה בשחרית של שבת וחג מארון הקודש. שלוש הפרשיות (דברים ו, ד–ט; שם יא, יג–כא ובמדבר טו, לח–מא) עוסקות בעקרונות היסוד של דת ישראל: הכרזה על אחדותו ומלכותו של האלוהים והדרישה לאוהבו בכל לב, תורת השכר והעונש, חובת לימוד התורה וקיום המצוות, ואפשר לסכם את שלוש הפרשיות גם יחד כ"קבלת עול מלכות שמים" (משנה, ברכות ב, ב). לפי המשנה (תמיד ה, א) נהגו הכוהנים בתקופת המקדש לקרוא, יום יום, יחד עם שלוש הפרשיות האלה גם את עשרת הדיברות, אך פסקו ממעשה זה בשל החשש שיהיה מי שיחשוב כי רק המצוות המנויות בעשרת הדיברות (כגון "לא תרצח") הן המחייבות, בעוד ששאר המצוות (כגון אכילת מזון כשר) הן פחותות מהן במעמדן (וראו עוד להלן ה, א). בשל חשיבותן של ההצהרות הכלולות בפרשיות קריאת שמע, התירו רוב חכמי המשנה לקרוא אותן בכל לשון שהאדם מדבר בה, ולאו דווקא בעברית. ועוד התפתחות עברה קריאת שמע משנקבע בתקופת התלמוד שיש לומר אותה לפני השינה, בשל מעלותיה להגן על האדם מפני מזיקים וצרות. וכך אומר ר' יצחק, ש"כל הקורא קריאת שמע על מטתו – מזיקין בדילין [= מתרחקים] הימנו" (בלי, ברכות ה ע"א),
ועד היום רבים קוראים "שמע ישראל" ברגעים לא נעימים, עונדים קמיע שעליו חקוקות שתי מילים אלה, ועוד.
במהלך הדורות נקשרה קריאת שמע לנכונות של מסירות הנפש על קידוש השם, ונאמרה מפי מקדשי שם שמים ברבים כמילותיהם האחרונות. הסיפור המשקף באופן הקשה ביותר את המשמעות הזו שקיבלה קריאת "שמע" במסורת ישראל הוא סיפור הוצאתו של ר' עקיבא להורג בעינויים קשים בידי הרומאים: כשהוציאו את ר' עקיבא להריגה "זמן קריאת שמע היה. והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והיה מכווין דעתו לקבל עליו עול מלכות שמים … עד שיצאה נשמתו ב'אחד'" (בבלי, ברכות סא ע"ב). בדרכו של ר' עקיבא הלכו רבים במהלך תולדותיו הקשים של עם ישראל, עד ימי השואה האיומה ואף לאחריה.

על ר' שמעון בן נתנאל
חכם ארץ ישראלי שחי במעבר בין המאה הראשונה לשנייה לספירה. נזכר בין חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי (לעיל, משניות י–יד) ומורו קבע עליו שהוא "ירא חטא". נוסף להיותו כהן, חברו לספסל הלימודים של ר' אליעזר בן הורקנוס וחתנו של רבן גמליאל הזקן (כך על פי התוספתא, עבודה זרה ג, י) אין ידוע עליו דבר ומעט מאוד נותר מתורתו פרט למובא בשמו במסכת אבות. עם זאת, בתלמוד הירושלמי (חגיגה ב, א) מסופר שעסק יחד עם ר' יוסי הכהן (הנזכר במשנה הקודמת) בתורת הסוד. לפי מסורת מאוחרת נמצא קברו ליד תל יבנה העתיקה.