אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה כ

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצֵר

וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה,

וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים,

וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה,

וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:

משסיימה מסכת אבות לדון ברבן יוחנן בן זכאי ובחמשת תלמידיו היא עוסקת בעוד חכם אחד מאותם ימים.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר :: ולפנינו אחד מן המאמרים המפורסמים ממסכת אבות, הרבה בשל לשונו הציורית והקצרה ובשל הרעיון הכללי שניתן להעלות ממנו. אנו נפרש אותו תחילה כאלגוריה על המצב הקיומי של האדם, בהקשר הדתי שאליו התכוון מן הסתם ר' טרפון.

הַיּוֹם קָצָר :: חיי האדם קצרים הם.

וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה :: והמשימות שמוטלות עליו להגשמה במהלך חייו הן מרובות: לימוד תורה וקיום מצוות.

והַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים :: אך בני האדם מדרך הטבע עצלים ואינם ממהרים למלא את חובותיהם. וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה :: השכר שיקבל האדם על מעשיו, בעולם הזה ובעולם הבא, הוא רב.

וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק :: והקדוש ברוך הוא, המטיל את עולו על בני האדם, עומד על גבם ומזרז אותם למלא את חובותיהם. – אם לא נפרש את הדברים בהקשר הדתי המצומצם שלהם, הרי שר' טרפון מצביע על המצב הקיומי האנושי בכלל: ימי האדם קצרים אך המשימות שהוא צריך למלא בהם הן רבות עד מאוד: רכישת מקצוע, לימוד והשכלה, הקמת משפחה וחברה מתוקנת ועוד ועוד. האדם מטבעו נוטה לבטלה ולעצלות, אך השכר על הגשמת המשימות הוא רב ועל כן יש להשתדל ולקיימן. עם זאת יש להודות שבפירוש כלל– אנושי זה קשה לדעת מי הוא "בעל הבית" הדוחק באדם, אלא אם כן נאמר שמדובר במצפונו או בחברה הסובבת אותו, ופירוש זה דחוק ביותר. לא פלא אפוא שרק מחציתו הראשונה של המאמר, "היום קצר והמלאכה מרובה", היא שזכתה לפרסום גדול בשפה העברית ובספרותה (וראו להלן).

בטן-גב-בטן-גב
העצלות, היפוכה של הזריזות והחריצות, היא תופעה אנושית שכיחה, שלא לומר שכיחה עד מאוד. בתורת המוסר הנוצרית, כפי שזו גובשה סופית בימי הביניים, נמנית העצלות בין שבע המידות המגונות או שבעת החטאים האורבים לבני האדם: תאוות בשרים, גרגרנות, חמדנות, עצלות, זעם, קנאה וגאווה (וראו עוד להלן ד, כח). למעשה, העצלות כה נפוצה, עד שרבים ראו בה חלק בלתי נפרד מן הטבע האנושי. ואכן, "זכתה" העצלות, וסביב גינויה התגבש קונצנזוס מקיר לקיר, ביהדות ומחוצה לה. ספר משלי מדבר בגנות העצלות למעלה מתריסר פעמים. "הדלת תיסוב על צירה, ועצל על מיטתו" (כו, יד) הוא אומר בלעג, ואף שולח את העצל ללמוד לקח מבעל חיים פחוּת: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם … תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה. עד מתי עצל תשכב! מתי תקום משנתך?!" (ו, ו–י). ואילו את אשת החיל הוא משבח על כך ש"לחם עצלות לא תאכל" (לא, כז). בעקבותיו הלכו חז"ל שקבעו כי "אין שכינה שורה [על האדם] לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק [היינו: צחוק פרוע וחסר גבולות] ולא מתוך קלות ראש" ועוד (בבלי, שבת ל ע"ב) – רשימה נכבדה מאוד של התנהגויות פגומות המונעות מן האדם להגיע למעלה דתית גבוהה. ובמקום אחר נאמר בתלמוד (בבלי, מגילה יא ע"א) כי "בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה" נתרוששו ונפלו בידי שונאיהם, שהרי בהקשר היהודי נתפסת העצלות כניגוד לעבודה מסוג מסוים מאוד: "עבודת ה'" (ראו לעיל א, ב). בעבודה יש, כידוע, לשנס מתניים, להפשיל שרוולים ולהשקיע מאמץ כדי לזכות בהישגים. ומה שנכון בהקשר הדתי הזה נכון גם בהקשר הרחב יותר של האדם המודרני, הדוגל בהישגיות, בהצבת יעדים ובחתירה אליהם. עצלות, בטלה, דחיית או השהיית דברים – כולן תכונות אנושיות שמסכת אבות, ועמה שאר בעלי המוסר בכל הדורות, קוראים להילחם בהן, כלשונו של אחד משירי הזמר הראשונים של ארץ ישראל: "קום בחור עצל וצא לעבודה!"

היום קצר והמלאכה מרובה
מעל שולחן העבודה של אליעזר בן יהודה, מחדש השפה העברית ( 1858 – 1922 ), התנוסס לוח ועליו נכתב "הזמן קצר והמלאכה מרובה", שכן על שולחן כתיבה זה החל בן יהודה בכתיבת חיבורו המקיף, "מילון השפה העברית". המלאכה אכן מרובה היתה ולא עלה בידו של בן יהודה לסיימה, שכן הזמן שעמד לרשותו קצר היה (ואת המילון סיימו אחריו רק בשנת 1959 ). השימוש על דרך השינוי שעשה בן יהודה בחלקם הראשון של דברי ר' טרפון מצטרף לאלפי הופעותיו של הפתגם במרחבי השפה והספרות העברית, כפי שאפשר לגלות בנקל בסיור פשוט במאגרי מידע אלקטרוניים. "יאללה חברה, היום קצר והמלאכה מרובה; אפּ–אפּ–אפּ צאו לדרך", מפציר סטודנט ברעיו לספסל הלימודים ערב בחינה, ואילו נחמה פוחצ'בסקי, מראשונות הסופרות כותבות העברית ( 1869 – 1934 ), מספרת על עוזרת בית מיוצאות תימן, רוּמה שמה, אשר "יש שבאמצע העבודה היא עומדת, מסתכלת ומהרהרת. ואם אירע שנתקלה בה הגברת ורואה אותה בכך, היתה תופסת על שכמה ומזרזתה: בבקשה, רומה, אל תתרשלי, הרי היום קצר והמלאכה מרובה!" (מתוך הסיפור "רומה"). אכן, כולם חשים – הן בדיבור היומיומי והן בספרות האמנותית – כי הזמן לעולם אינו מספיק לכל התוכניות שמבקש האדם להגשים, ומאמרו של ר' טרפון בא לזרזם לנסות ולעשות ככל שביכולתם. בוודאי גם על דבריו שלו היה ר' טרפון קורא בהנאה: "כפתור ופרח!"

על ר' טרפון

חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה ובתחילת השנייה. ר' טרפון היה כהן ובילדותו עוד זכה לראות את בית המקדש. הוא למד תורה מרבן יוחנן בן זכאי ולאחר מכן ישב בעיר לוד והיה מנהיגה הרוחני של העיר, ובין תלמידיו ניתן למנות את ר' עקיבא. ר' טרפון נערץ על ידי בני דורו, שכינוהו "אביהן של כל ישראל" (ירושלמי, יומא א, א). על פי המסורת היה ר' טרפון בעל ידע בכל תחומי התורה שבעל–פה: מקרא, משנה, מדרש, הלכה ואגדה, והיה מחלק מידיעותיו בשפע לכול (אבות דרבי נתן א, יח). מן המקורות הוא מצטייר לא רק כתלמיד חכם אלא גם כאדם נדיב, אוהב אדם וגומל חסדים, ואף עניו ביותר. כיוון שהיה כהן, המשיך גם לאחר החורבן לקבל את המתנות שהכהן זכאי לקבל אותן, ובמתנות אלה השתמש כדי לסייע לחסרי כול. בשנת בצורת אחת אף קידש לו לא פחות ולא יותר משלוש מאות נשים עניות, כדי שתוכלנה לאכול מן המתנות שניתנו לו ככהן (תוספתא, כתובות ה, א). כמו כן הקפיד ר' טרפון על כיבוד הוריו: מסופר ששבת אחת יצאה אמו לטייל ונקרע סנדלה. כיוון שאסור היה לתקנו בשל קדושת השבת, הניח ר' טרפון את ידיו תחת כפות רגליה והיא צעדה עליהן עד שהגיעה אל מיטתה (ירושלמי, קידושין א, ז). בתקופתו החלה הנצרות להתפשט, והוא היה מגדולי הנלחמים כנגדה ואף הצהיר שהוא מעדיף לאבד את בנו מאשר להחזיק בספריהם של הנוצרים, וכי עדיף למות מידי חיה רעה מאשר להיכנס לביתו של נוצרי (בבלי, שבת קטז ע"א). לפי מסורת אחת מצא ר' טרפון את מותו כאחד מעשרת הרוגי מלכות שנהרגו בידי הרומאים (איכה רבה ב, ד), אך ספק אם יש למסורת זו בסיס היסטורי. אגב: מסימני ההיכר שלו היו קומתו הגבוהה (בבלי, נידה כד ע"ב) ומטבע הלשון "כפתור ופרח" שהיה נוהג לומר כשהיה שומע דברי חכמה אשר גרמו לו הנאה מרובה (בראשית רבה צא, ט).