אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה כא

הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר,

וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.

אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה.

וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ.

וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: ר' טרפון שנזכר במשנה הקודמת (ופרטים עליו ראו שם), שגם בה דיבר על מלאכה ופועלים ושכר. מאמרו זה של ר' טרפון מורכב היה מלכתחילה משלושה חלקים, אך עם הזמן נוסף עליו חלק רביעי, כמבואר להלן.

לאֹ עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלאֹ אַתָּה בֶן חרִֹין לְהִבָּטֵל מִמֶּנָּה :: רבה היא המלאכה הניצבת בפני כל אדם במהלך חייו, הרחבת ידע ותיקון החברה ועוד ועוד משימות, ואין לצפות ממנו שישלים את כולה, ולא כולה מוטלת על כתפיו, אך עם זאת אסור שבשל כך יימנע ממנה. אין הוא חופשי להתבטל ממלאכתו רק משום שהוא יודע שלא יצליח להביאהּ לידי סיום. ובאיזו מלאכה במיוחד מדבר ר' טרפון? בעבודת האלוהים, קרי בקיום המצוות ובלימוד התורה, ועל כן הוא ממשיך ואומר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה :: השכר גדל ומתרבה ככל שהמאמץ גדל, גם אם לא יגיע האדם לעולם ללמוד את התורה כולה, על כל ענפי הידע הקשורים בה.

וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ :: וצריך האדם להאמין בשכר שיגיע לו, כי "בעל המלאכה", היינו המעסיק (ראו ב, יט), ובמקרה זה האלוהים, ישלם לכל אדם את השכר הראוי לו על מעשיו. אכן, מאמר זה נושא אופי דתי, ועל כן לא פלא הוא שרק חלקו הראשון ("לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה") זכה לפרסום בהקשרים שאינם מושתתים על אמונה דתית דווקא, אלא כאמירה כללית על המצב האנושי בכלל – נראה שכאן הסתיים מאמרו המקורי של ר' טרפון, אשר שלושת חלקיו משלימים זה את זה לאמירה רצופה אחת. וכך הוא אמנם מופיע גם בכתבי יד טובים של המסכת, אך באחרים נוסף כאן משפט רביעי: וְדַע שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָם שֶׁלַּצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא :: אין לפקפק במתן השכר, אך על האדם לזכור ("ודע") שאין לצפות לו בעולם הזה, אלא לעתיד לבוא, שהרי המציאות מלמדת כי לא תמיד "צדיק וטוב לו".

בני חורים ומשוחררים
"עבדים היינו עבדים / עתה בני חורין, בני חורין" הוא אחד משירי הפסח הידועים ביותר, ואף בהגדה של פסח נמצא: "השתא עבדי [=השנה עבדים] לשנה הבאה בני חורין", ומשמע ש"בן חורין" הוא אדם חופשי, משוחרר ואדון לעצמו. הביטוי "בן חורין" מופיע בכתבי יד טובים של מסכת אבות כ"בן חורים". יסודו של ניב זה במקרא, שם הוא מופיע פעם אחת בלבד: "אִּי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו / אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו…" (קהלת י, טז–יז), כלומר: טוב לה לארץ שמלכה הוא "בן חורים" ולא "נער" ואילו שריה אוכלים את סעודתם בזמן הראוי לה ("בעת", כלומר בערב) ולא בשעות הבוקר שבהן עליהם לעמול ולטרוח במלאכתם. הניגוד בין "נער" ל"בן חורים" יכול ללמד כי "בן חורים" הוא אציל, אדם שאיננו כפוף לאחרים, בעוד ש"נער" עשוי להיות גם עבד, משרת ומשמש אחרים. מכל מקום, בלשון חז"ל נעשה "בן חורים/חורין" לכינוי לאדם חופשי, ובעיקר מי שיצא מעבדות לחירות. כך נולד הפועל המרובע שחר"ר ושם העצם שחרור, כגון: "מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה [אנשים לשם תפילה במניין], ושחרר עבדו והשלימו לעשרה" (בבלי, ברכות מז ע"ב), ועבד (נוכרי!) שהשתחרר נחשב כיהודי מבחינות שונות, משום שעוד בבית אדוניו נימול ושמר על מצוות רבות. עבד כזה מקבל מאדונו עם צאתו לחופשי "שטר שחרור". ואף מצאנו כהגדרה של מעמד אישי – בצד כהן, לוי, ישראל, גר ועוד – גם את ה"חרורי" שהוא עבד משוחרר הרשאי להתחתן עם בני ישראל, להוציא הכהנים שבהם (משנה, קידושין ד, א).
ומה היתה המלחמה שנלחם עם ישראל בשנת תש"ח? היא נתכנתה בשמות שונים: מלחמת השחרור, מלחמת העצמאות, מלחמת הקוממיות (הוא השם שדוד בן גוריון, ראש הממשלה של אותם ימים, העדיף מכל האחרים) ומלחמת תש"ח (ולאחרונה: בהקשר פוליטי ברור גם "מלחמת 1948 "). ה"קרב" על שמה של המלחמה הזו המשיך במאבקים בקשר לשמותיהן של מלחמות אחרות שמדינת ישראל השתתפה בהם: "מבצע קדש" או "מבצע סיני"? "מבצע שלום הגליל" או "מלחמת לבנון )הראשונה("? בני חורין רשאים להתווכח על הכול.

מתי יבוא 'לעתיד לבוא'
הביטוי "לעתיד לבוא", המופיע בספרות חז"ל מאות רבות של פעמים, משמש בשתי משמעויות עיקריות: בהקשר המעשי הוא מכוון בדרך כלל למשהו שיתרחש מרגע מסוים ואילך, כגון הקביעה כי אדם שנודר לא לשתות יין "כל השנה", אסור בשתיית יין מיום שאמר את דבריו עד "ראש השנה לעתיד לבוא", היינו עד לראש השנה הקרוב (ירושלמי נדרים ח, א), וכדומה. בהקשר הרעיוני, לעומת זאת, מכוון הביטוי לאיזה עתיד כלשהו שזמנו לא נקבע בבירור. המשפט שצורף במשנתנו לדברי ר' טרפון מבטיח שכר שאיננו שכר פיזי הצפוי להגיע בעולם הזה, אלא שכר בלתי מוגדר באופיו השייך למימד אחר ולמציאות קיומית שונה בתכלית, מציאות עתידית. "לעתיד לבוא" הוא מונח מעורפל קמעא המצטרף בדברי חז"ל אל מושגים אחרים, כגון ימות המשיח, העולם הבא, תחיית המתים ועוד ביטויים דומים. מסתבר כי תמונות העתיד של חז"ל רבות ומגוונות עד מאוד, וקשה להכניס בהן סדר ושיטה, והמונח "לעתיד לבוא" הוא אחד מן החשובים שבהן. "לעתיד לבוא" יתבטל המוות (משנה, מועד קטן ג, ט),
אומות העולם כולן ישתחוו לפני עם ישראל (תוספתא, סוטה ד, ב), דור מתי מדבר יקום לתחייה (שמות רבה ב, ד), הרשעים יבואו על עונשם (בבלי, עירובין כא ע"א) ועוד הבטחות טובות רבות.
הביטוי "לעתיד לבוא" איננו מוכר מן המקרא, ושאלה גדולה היא אם היתה למחברי ספר הספרים תפיסה ברורה באשר לקורות העולם או האדם הבודד בעתיד הרחוק. גם את נושא תחיית המתים, המתקשר לא פעם אל "לעתיד לבוא" (כגון אבות דרבי נתן, נוסח ב, י; שמות רבה מד, ו) קשה למצוא בתורה. חז"ל – שכנראה חידשו רעיון זה לראשונה – דרשו פסוקים שונים בתורה כדי להוכיח "תחיית מתים מן התורה". כך, למשל, דרשת צורת העתיד המהופך, "אז ישיר משה", כמדברת על שירה שישיר משה אשר יקום לתחייה "לעתיד לבוא" (מכילתא דרבי ישמעאל, א).
דחייתם של השכר והעונש לעתיד לבוא, משמשת לעיתים כדרך להתמודדות עם שאלות תיאולוגיות חמורות, דוגמת השאלה בדבר מציאות הנראית לא פעם סביבנו, מציאות של "יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו" (בבלי, ברכות ז ע"א). תשובות שונות נתנו הקדמונים לשאלה זו. דומה שזו הבעיה העיקרית שמתמודד עמה ספר איוב המקראי, ותשובתו דומה לתשובה שנתנו חז"ל על שאלה זו. כך, למשל, התשובה המוחצת והנוקבת שמשיב ה' על שאלה דומה של משה: "…שתוק! כך עלה במחשבה לפני!" (בבלי, מנחות כט ע"ב). השתיקה אל מול מה שלא ניתן להבינו מוצגת כדרך להתמודדות וכמבחן לאמונת האדם. לעומת זאת, העברת השכר והעונש אל העולם הבא, זה שלאחר המוות, מרככת במשהו את הקושי, ומותירה תקווה בלב האדם ליום שבו ייושבו הסתירות ויתוקנו העוולות המאפיינות את עולמנו האנושי, כאשר יבואו הרשעים על עונשם והצדיקים על שכרם (וראו עוד לעיל א, ג).