אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה ו

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ:

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר :: ומאמרו מדבר על שלוש מטלות שכל גבר חייב היה למלא אחריהן: לימוד תורה, תשלום מיסים ומילוי שאר חובות שהרשות מטילה על האדם, כגון עבודות כפייה ("עול מלכות"), והצורך להתפרנס ("עול דרך ארץ").
המדובר במטלות שהן לא פעם כבדות, עד שניתן בהחלט לתארן כ"עול". והנה, העיסוק בתורה, לפי חכמינו, הוא המטרה המרכזית שלמענה נוצר האדם (לעיל ב, ט),ועל כן כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עלֹ תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עלֹ מַלְכוּת וְעלֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ :: כל מי שמקבל על עצמו להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, פטור מעצם כך מחובותיו כלפי המלכות ומחובתו להתפרנס, שכן הוא חי על חשבון הקופה הציבורית, וזו מממנת גם את חלקו בתשלום מיסים.
וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עלֹ תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עלֹ מַלְכוּת וְעלֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ :: והיפוכו של דבר: מי שאיננו מקבל על עצמו את עולה של תורה, חייב להקדיש את זמנו לפרנסה וחייב אף למלא את כל חובותיו כלפי הרשויות, בין אם מדובר בשלטון היהודי הפנימי ובין אם המדובר במה שהמלכות הזרה (ובתקופתו של ר' נחוניא הכוונה, כמובן, לרומי) מחייבת בו את האנשים: תשלום מיסים, השתתפות בשמירה על היישוב, חפירת בורות מים וכיוצא באלה משימות.
הקביעה כי תלמידי חכמים, המקדישים את כל זמנם ללימוד תורה ("תורתם אומנותם"),יהיו פטורים משאר החובות שהחברה מטילה על חבריה, שבה והדהדה במהלך הדורות במסגרת סוגיית יחסו של כלל הציבור אל תלמידי החכמים שבקרבו. גם בימינו שלנו היא חוזרת ונשמעת בחלל הציבוריות הישראלית.

תורתם אומנותם
ייתכן שפירושם הראשוני של הביטויים "מעבירין ממנו עול מלכות" ו"נותנין עליו עול מלכות" מכוון אל ההשגחה העליונה, שהיא הדואגת לכך שלומדי התורה לא יחויבו בחובות אחרות. כך, למשל, נאמר באבות דרבי נתן (נוסח ב, לב) בצמוד לדבריו אלה של ר' נחוניא: "הנותן ליבו לדברי תורה, מעבירין ממנו דברי שטות"; ובמקום אחר: "ר' נחוניא אומר, כל הנותן דברי תורה על לבו, מעבירין ממנו הרהורי חרב, והרהורי רעב, והרהורי זנות והרהורי שטות והרהורי יצר הרע והרהורי דברים בטלים…" (שם, הוספה ב, ו).
ואולם עם הזמן נתפסו דברי ר' נחוניא כמדברים על פטור מחובות שונות, המוענק לתלמידי חכמים בידי החברה שבתוכה הם חיים. פטור ממיסים לתלמידי חכמים, למשל, נדון כבר בתלמודים עצמם. כך, לדוגמא, מציין רבא, חכם בבלי של המאה הרביעית (בבלי, נדרים סב ע"ב): "… שרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא אכרגא" [= מותר לו, לאחד מתלמידי החכמים, לומר: אינני משלם את המס], כגון מס גולגולת המוטל על כל אדם ואדם.
במהלך ההיסטוריה היהודית שב הנושא ועלה פעמים רבות, והוא סוכם בקצרה בספר הפסקים הקלאסי, בן המאה השש־ עשרה, "שולחן ערוך" (יורה דעה, סימן רמג): "דבר שהוא צריך לשמירת העיר, כגון חומות העיר ומגדלותיה, ושכר השומרים, לא היו חייבין [תלמידי חכמים] לתת … שאין צריכין שמירה, שתורתן שמירתם, ולכן היו פטורים מכל מיני מיסים, בין מיסים הקצובים על כל בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו, בין הקבועים בין שאינם קבועים, וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם [=לשלם במקומם] אפילו [המיסים] הקבועים על כל איש ואיש".
סוגיה זו של פטור ממיסים ושאר חובות כלפי החברה עלתה במלוא עוצמתה על פני השטח עם הקמת מדינת ישראל, והיא אחד מן הנושאים המסעירים עד היום את החברה הישראלית. עם הקמת צבא ההגנה לישראל הסכים ראש הממשלה ושר הביטחון של אותם ימים, דוד בן גוריון, לפטור מחובת השירות הצבאי תלמידי ישיבות אשר "תורתם אומנותם".
בתחילה מדובר היה בכארבע מאות אברכים אשר זכו לפטור זה בעקבות דרישתו של "החזון איש", ר' אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיג היהדות החרדית בארץ. עם הדורות והשנים עלה וגדל מספרם של אלה שקיבלו את הזכות לדחות את שירותם הצבאי לזמן בלתי מוגבל, והוא נאמד בעשרות אלפי גברים.
המתח בין אלה "הממיתים עצמם באהלה של תורה" לבין אלו שמשלמים בגופם ובזמנם את מחיר ההגנה על המדינה מלווה אותה מאז ראשיתה ועד היום. מפעם לפעם צצים פתרונות חדשים וניסיונות חדשים לפתור שאלה נכבדה זו, שיסודה בהכרה בחשיבות לימוד התורה מכאן, ובצורך למלא חובות שהחברה כולה נדרשת להן מכאן.
אחת הדרכים המאפשרות חיים על "קו התפר" הזה הן ישיבות ההסדר המשלבות לימודים בישיבה עם שירות צבאי (מקוצר או מלא), אך רק הזמן ילמד אם אכן בזה תגיע הסוגיה לפיתרון מוסכם על הכול.

על ר' נחוניה בן הקנה
חכם ארץ ישראלי שחי במפנה המאות הראשונה והשנייה ופעל (ככל הנראה) בעיירה אמאוס, שעל הגבול שבין יהודה לשפלה (ראו לעיל ב, יט). הוא נולד עוד בתקופת בית המקדש השני (בבלי, בבא בתרא י ע"ב) והאריך ימים.
תלמידו המפורסם ביותר היה ר' ישמעאל, בן שיחו של ר' עקיבא (בבלי, שבועות כו ע"א), והוא התפרסם בעיקר בשל מידותיו הטובות אשר, לדבריו, הן שגרמו לאריכות ימיו.
כשנשאל על ידי תלמידיו לסוד גילו המופלג אמר: "מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וּותרן בממוני הייתי" (בבלי, מגילה כח ע"א), כלומר: הוא לא שמח לאידם של חבריו, מחל לכולם בטרם לכתו בכל יום לישון, והיה סלחן בענייני ממון.
ועוד מסופר עליו שהיה נוהג להתפלל תפילה קצרה בכל פעם שנכנס או יצא מבית המדרש, וכששאלו אותו לפשר תפילה זו, ענה: "בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי [=תודה על גורלי]" (משנה, ברכות ד, ב). וגם תפילה זו מלמדת על אופיו של ר' נחוניא ודאגתו שלא ייכשלו חבריו ותלמידיו בשל תורה לא נאותה שילמדם.
מתורתו של ר' נחוניא נשתמר רק מעט (כגון בבלי, מגילה ז ע"ב) אך הוא נזכר פעמים רבות בספרות המיסטית הקדומה, ובימי הביניים אף טענו שהוא מחברו של אחד מספרי המסתורין הראשונים, "ספר הבהיר" (הרמב"ן אף קורא לספר הבהיר בשם "מדרש נחוניא בן הקנה").
נראה שזיהוי זה איננו קולע לאמת ההיסטורית, אך הוא מלמד יפה על תדמיתו של ר' נחוניא במסורת עם ישראל כמיסטיקן. כן יוחסה לו כתיבת הפיוט "אנא בכוח" הנאמר בהזדמנויות שונות, כגון במסגרת שחרית של שבת, קבלת שבת או טקס ספירת העומר (וראשיתו: "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה"). גם פיוט זה נתבאר כעוסק בעולמות העליונים, תחום עיסוקו המועדף של ר' נחוניא בן הקנה על פי המסורת המאוחרת לו בזמן. (אגב: השם "הקנה" לא נתבאר עד תום.)