אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה ח

רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ.

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ:

רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר :: ומאמרו, המבוסס על הנחות יסוד אמוניות־דתיות, בא לעודד קיום מצוות, בעיקר כאלה התובעות את זמנו ורכושו של האדם.
תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ :: כל מה שמקדיש אדם מזמנו ומרכושו למטרות כגון לימוד תורה, צדקה, החזקת בתי כנסת, מעשרות או ביכורים, את כל זה, אומר ר' אלעזר, נותן האדם ממה ששייך בעצם לאלוהים, כיוון שהיקום כולו – על אנשיו וקנייניהם – הוא רכושו.
והראיה לכך מובאת מפסוק מספר דברי הימים: וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "כִּי מִמְּךָ הַכּלֹ וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים־א כט, יד) :: עם סיום הכנת החומרים לבניין המקדש אמר דוד המלך כי כל מה שאסף וכל מה שתרם העם ותרמו מנהיגיו לא בא בסופו של דבר מרכושם שלהם, כי הכול הוא מתת שמים והכול שייך לאלוהים. – בין המפרשים יש המרחיבים את מאמרו של ר' אלעזר לכלול את "כל חפצי שמים, בין בגופך בין בממונך" (ר' עובדיה מברטנורא), ויש המצמצמים אותו בעיקר אל נושא הצדקה, כגון האמור במדרש: "לא יאמר אדם מחסר אני מנכסיי אם אתן לעניים. יסתכל אדם [ויראה כי] כל מה שאינו מחסר – אינו מוסיף.
שער הראש והזקן שהן מסתפרין – לעולם מגדלין, והגבינים [=הגבּות] אינם מסתפרים לעולם ואינם מגדלין. נמשלו ישראל לרחל [=כבשה] שגוזזים אותה והיא מגדלת צמר בכל שנה ושנה, [ואילו] החזיר אינו נגזז ואינו מוסיף.
אם נתת צדקה, לא משלך נתת אלא משל הקב"ה,שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב' (חגי ב, ח), וכן הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך' … וכן היה רבי מאיר [זו גירסתו!] אומר 'תן לו משלו, שאתה ושלך שלו'" (שיר השירים זוטאא, טו). קשרו של ר' אלעזר אל נושא הצדקה (ראו להלן) מצדיק אולי פירוש מצמצם זה.

דברי הימים – מתכון נגד הירדמות?
ספרות חז"ל בכללותה עוסקת אך מעט בספר דברי הימים. נראה שהמון העם לא הכיר ספר זה, וכתוצאה מכך נמנעו דרשנים מלהשתמש בו לשם הוכחת דבריהם. אך מסתבר שלא רק ההמון הדיר את רגליו מספר דברי הימים.
דון יצחק אברבנאל (בן המאה הט"ז), בהקדמתו לפירושו לספר שמואל, מציין ש"הספר ההוא, דברי הימים, בלתי נהוג אצל היהודים במדרשיהם", ובהמשך ההקדמה הוא אף מכה על חטא ואומר: "את חטאיי אני מזכיר היום, כי לא קראתי בו מימיי, ולא חיפשתי בעניינו מהיותי ועד עתה".
העובדה שחז"ל ממעטים להשתמש בספר דברי הימים במהלך דרשותיהם מפתיעה שבעתיים על רקע קביעתם, ש"לא ניתן דברי הימים אלא לידרש" (ויקרא רבה א, ג ועוד,) היינו שכל תכליתו של הספר – ובעיקר רשימות היוחסין הארוכות הפותחות אותו – היא לשמש חומר גלם לדרשות.
התייחסות נוספת אל ספר דברי הימים אנו מוצאים במשנה (יומא א, ו). מסתבר שבלילה של יום הכיפורים מקריאים היו בפני הכהן הגדול את ספר דברי הימים (וספרים אחרים). ומדוע? רש"י בפירושו כותב: "שהן דברים ממשיכין [=מושכין] את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו" (שכן לכהן הגדול אסור היה לישון באותו לילה), ואילו הרמב"ם בפירושו למשנה אומר: "אלו הספרים הנזכרים יש בהם סיפורים וחשבונות לזמנים שעברו, ישעשעו הנפש, ולא יתנמנם".
נוכל על כן להוסיף את ספר דברי הימים לרשימת הדרכים שבאמצעותן ניתן לשמור על עירנותם של מי שאסור שיירדמו, בצד הקפאין ודומיו.

"דוד מלך ישראל חי וקיים"
ארבע פעמים נזכר המלך דוד במסכת אבות (ועוד כמספר הזה פעמים במשנה כולה). במשנתנו הוא נזכר כמי שהכין את החומרים לבניין המקדש, ולהלן הוא נזכר גם כלומד תורה (ו, ג) וכמחבר ספר תהילים (ו, ט) – כולם הקשרים שמתחום הדת והאמונה.
מסתבר שדוד המלך של חז"ל שונה בעיקרו עד מאוד מזה המצטייר מן הספרים ההיסטוריים של המקרא (שמואל ומלכים), וקרוב יותר אל דוד כפי שהוא עולה מחזונם של הנביאים, ממזמורי תהילים המיוחסים לו או העוסקים בו ("מזמור לדוד") ומתיאורו בספר דברי הימים, המזכיר אותו בעיקר כמי שהכין את הקרקע לבניין המקדש וארגן את סדריו.
דמותו של דוד עברה שינויים מרתקים במהלך הדורות. דוד של ספרי נביאים ראשונים – לוחם מר נפש, פוליטיקאי ממולח, חוטא ברדיפת נשים ובהריגת מתחריו (כעולה, למשל, מסיפור בת שבע ואוריה) – נעשה בספרות המקראית המאוחרת, ובמיוחד בספרות חז"ל, לתלמיד חכמים, המקדיש את מירב זמנו ללימוד תורה ולחיבור שירות וזמירות. "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר" (בבלי, ברכות ג ע"ב).
דוד של חז"ל הוא בעיקרו של דבר אדם ירא שמים המקיים את המצוות כולן באדיקות רבה: מתפלל בכל מקום וזמן (פסיקתא רבתי ט), מפריש מכספו דרך קבע לצדקה (בבלי, בבא בתרא י ע"ב) ומתרחק מגזל (תנחומא שמות, ז). ובכלל: "וכן היה דויד מלך ישראל עושה: מקהיל קהילות בשבת ויושב ודורש … מעמיד את הבימה בבית המדרש ויושב ודורש לישראל בשורות טובות ונחמות, הלכות הפסח בפסח והלכות עצרת [=שבועות] בעצרת והלכות החג [=סוכות] בחג" (מדרש הגדול לשמות, עמ' תשכג).
הסיבות לשינוי הגדול הזה שעברה דמותו של דוד הן רבות, אך אחת מהן היא בוודאי רצונם של חכמים להציג את אבי שושלת המלוכה בישראל, את אביו של המשיח (שהוא כידוע "בן דוד") באור חיובי יותר מזה העולה מן המקרא וכדמות הקרובה יותר לעולמם שלהם.
המשפט הידוע, "דוד מלך ישראל חי וקיים" בא לעולם (כמסופר בתלמוד הבבלי, ראש השנה כה ע"א) כסיסמה חד פעמית שבאמצעותה הודיעו לראשי הסנהדרין על קידוש החודש. משפט זה נתפרש עם הזמן כמבטא את דמותו העל־היסטורית והנצחית של המלך, והוא נעשה לאחד משירי העם הידועים ביותר בזמר הישראלי, ואף בוצע בידי גדולי הזמרים בעולם כולו.

על ר' אלעזר ועל ברתותא
חכם ארץ ישראלי שחי בראשית המאה השנייה. ר' אלעזר (בן יהודה) היה מתלמידיו של ר' יהושע ורעהו של ר' עקיבא. המאמר שלפנינו – שיש המפרשים אותו כעוסק בעיקר במתן צדקה – מתקשר יפה אל סיפור אודות ר' אלעזר.
הוא היה ידוע כמי שנותן צדקה ביד רחבה, עד שגבאי הצדקה היו מתחמקים ממנו כשראוהו, כיוון שידעו שהוא יתן להם אף את פרוטתו האחרונה ולא רצו לרושש אותו לגמרי (בבלי, תענית כד ע"א). על פי המשך הדברים בתלמוד יצא פעם ר' אלעזר לשוק כדי לקנות נדוניה לבתו,
ראה מרחוק גבאי צדקה, אשר ניסו להתחמק מפניו, אך לא הניח להם עד שתפס אותם והשביע אותם לספר לו במה הם עוסקים. כשענו לו: "ביתום ובאלמנה", אמר להם ששני אלו קודמים לבתו ונתן להם את כל שבידו.
ובאשר למקום מושבו של ר' אלעזר (המופיע במקורות שונים כברתותא, בירתותא, כפר תותא או בירתא), נראה שהיה בקרבת יבנה, כיוון שחכם זה מוסר דברים מפי חכמים שישבו בעיר זו (כגון משנה, טבול יום ג, ד).