אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה ט

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה,

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

רַבִּי יַעֲקבֹ אוֹמֵר :: ויש נוסחים הגורסים: "רבי שמעון", הוא ר' שמעון בר יוחאי, אלא שחכם זה כבר אמר את דברו לעיל (ג, ד) והנוסח "רבי יעקב" נראה עדיף.

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה :: מי שהולך בדרך ותוך כדי כך משנן בעל־פה (="שונהֶ") את התורה שלמד, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר "מַה נָּאֶה אִילָן זֶה, מַה נָּאֶה נִיר זֶה" :: ואותו אדם פוסק משינון התורה (="ממשנתו") ומתפעל מן האילנות ומן השדות החרושים (=ניר) המתגלים לעיניו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁו :: פסוקי המקרא (ראו להלן) מלמדים כי אדם כזה נחשב כמי שמכניס עצמו למצב של סכנה.
לדעת ר' יעקב רק התורה מגנה על האדם ובלעדיה הוא חשוף לפגעים שונים, בכל מקום ובכל זמן, ובמיוחד כשהוא מהלך ברשות הרבים שסכנותיה מרובות (והשוו לעיל ג, ה). חז"ל לא התנגדו להנאת החושים ממעשה הבריאה ומעולם הטבע – ואף חייבו אמירת ברכות שונות למראה אילנות מלבלבים בחודש ניסן, או למראה מחזות טבע אחרים (ברקים, הים הגדול ועוד) – אלא שאת לימוד התורה ושינונה ראו כעומד בראש סולם הערכים האנושי, והפסקתו, ואפילו למטרה חיובית, נתפסה כמעשה שאין ראוי לעשותו, מעשה שסכנתו בצידו.
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב :: ולא ברור מה הוא הכתוב, מה הוא הפסוק, שבו מדובר. על כן יש הרבה הגורסים כאן "מעלין עליו" (בלי מילת"הכתוב"), ואחרים מצביעים על פסוקים שונים, כגון פסוק מספר משלי שהובן כעוסק בתורה: "בהתהלכך תנחה אותך … בשכבך תשמור עליך" (ו, כב), או הפסוקים הנזכרים במשנה הבאה (וראו שם).
בין כך ובין כך, אין בדברי ר' יעקב משום התעלמות מיפי הטבע או קריאה לזלזל בו, אלא רק קביעת סדר עדיפויות והצבת רף גבוה בפני לומדי תורה, התובע מהם התמסרות ללא גבול, בכל מצב ומול כל פיתוי, אף חיובי.

האדם והטבע
בצד ההנאה שמפיק האדם ממפגשו עם הטבע, עליו לתת את דעתו על שאלות שונות של איכות הסביבה ועל סוגיית מקומו של האדם בטבע הסובב אותו, כולל חובתו לשמור עליו.
שאלות אלה אינן המצאה של דורנו, וכבר חז"ל עסקו בחלק מהן. לפי דבריהם, ובעקבות סיפור בריאת העולם שבתורה, נברא האדם לאחר שהעולם כולו הותקן לכבודו, והוא קיבל את רשות האלוהים לשלוט בטבע ולרדות בו. אולם שליטה זו אינה מתירה לו לעשות בטבע ככל העולה על רוחו: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז, יג).
על פי מגמה זו התפרשו ברוח "סביבתית" כמה מצוות, הלכות והוראות שונות. למשל, מצוות שנת השמיטה, המבטאת לפי ביאור זה התחשבות בצורך האדמה לנוח מעמלה; או גזירת התורה שלא להשחית עצי מאכל לצורך בניית מצור על עיר כלשהי, "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי [=האִם] האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?" (דברים כ, יט).
איסור כריתת עצי פרי פוּתח עוד יותר בספרות חז"ל, כגון: "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי, הקול [=זעקת העץ] יוצא מסוף העולם ועד סופו" (פרקי דרבי אליעזר, לג).
עם זאת יש להודות שהיהדות לא השכילה ליצור תורה אקולוגית שיטתית, משנה סדורה בסוגיה זו, ככל הנראה משום שלאורך מאות בשנים לא ישב עם ישראל על אדמתו, וכמיהתו לשוב לציון חיזקה את תחושת הזרות שלו כלפי סביבתו בגלות.
לכך יש להוסיף את העובדה שחלק מן הפילוסופיות האקולוגיות המודרניות מבטאות תפיסה ביוצנטרית, הרואה את הטבע במרכז ואת האדם רק כחלק ממנו או אפילו כמצוי בשוליו, בעוד שהיהדות ראתה מאז ומתמיד את האדם כנזר הבריאה, כמרכזהּ וכשליטהּ.

"חמור נושא ספרים"
בשיעורי תּוֹשְבָּ"ע, הוא הקיצור המקובל של "תורה שבעל־ פה" [למען האמת יש לומר: תורה שעל פה!], מחזיקים הלומדים לפניהם ספרים רבים: משנה ותלמוד, מדרש וסידור ועוד כיוצא בזה, והכול בכתב. אך לא כך היו הדברים מעולם.
בתקופת חז"ל היתה התורה שבעל־פה עדיין פשוטה כמשמעה: תורה שהועברה בעל־פה, והשינון היה דרך הלימוד המקובלת שלה. כך חזרו הלומדים בעל־פה על קטעי מקרא ותפילות, הלכות ואגדות, פעם ופעמיים ובמקרה הצורך אף מאה פעמים, כי "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת [פעמים]" (בבלי, חגיגה ט ע"ב).
רק המסירה מפה לאוזן באמצעות השינון היתה הכלי להעברת המסורת מדור לדור, מהורה לצאצאיו וממורה לתלמידיו. בדרך כזו נתהוו והועברו חיבורי היסוד של חז"ל במשך דורות רבים, עד שהחליט מי שהחליט להעלותם על הכתב, וזאת משיקולים שונים.
זה היה גם גורלה של המשנה – שבה מצויה מסכת אבות – ואף שמה, "המשנה", מרמז על אופן העברתה, על השינון. כך הועברו קבצים של משניות בעל־פה לאורך מאות שנים עד לימיו של רבי יהודה הנשיא, אשר צירף אותם יחדיו והעלה אותם על הכתב (ולמען האמת, יש גם מי שסבור כי המשנה התפרסמה לראשונה בעל־פה ולא בכתב!).
החכמים שיצרוה מכונים בשם "תנאים", שהיא הצורה הארמית של המילה העברית "שונים". זאת ועוד: בבתי מדרש רבים נמצאו אנשים מיוחדים, המכונים אף הם בשם "תנאים", אשר שימשו כספר חי, כזיכרון מהלך, ובשעה שנפל ספק באשר לנוסחו הנכון של מאמר כלשהו ביקשו מהם לדלות את הנוסח המדויק מזיכרונם. אנשים אלו חזרו לא פעם בדייקנות על דברים שלא הבינו, ובספרות ימי הביניים הם כונו לעיתים בלשון הגנאי "חמור נושא ספרים", ללמדך על הפער שבין הבנתם לבין זיכרונם.
מסתבר – כפי שמגלים מחקרים שנעשו בתרבויות רבות, שאין בהן מסורת של כתיבה – כי יכול אדם ללמוד בעל־פה יצירות ארוכות ורחבות, כגון אפוסים יווניים בני אלפי שורות או את ספר תהילים כולו ואפילו את המקרא מראש ועד כלה, וכיוצא באלה. בעולם כזה יכול אדם להיות בעל ידע אדיר אף אם לא למד לקרוא או אף אם נולד עיוור, והמקורות מלמדים על חכמים גדולים ועתירי ידע שאיבדו את מאור עיניהם אך כיהנו בקודש כראשי ישיבה, כגון רב יוסף בבבל.

על ר' יעקב
הוא ר' יעקב בן קורשאי (או: קרשי), חכם ארץ ישראלי שחי באמצע המאה השנייה לספירה, והיה אחד ממוריו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה (ירושלמי, שבת י, ה). נראה שקשרו אל בית הנשיא היה קשר אמיץ והוא נזכר באחד מן הסיפורים כמי ששמר אמונים לנשיא בשעת משבר.

שני חכמים, ר' מאיר ור' נתן, ביקשו להביך את הנשיא של אותם ימים, רבן שמעון בן גמליאל, על ידי שקבעו בהיעדרו שסדר הלימוד למחרת היום יהיה במסכת עוקצין מן המשנה, מסכת שלא רבים עסקו בה. ר' יעקב, ששמע על התוכנית הזו, חזר ושינן באזני הנשיא את המסכת במשך הלילה כולו, עד שלמדהּ על בוריה (בבלי, הוריות יג ע"ב). ומעניין שעל חשיבות השינון עומד ר' יעקב גם במאמר שלפנינו.