אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה טז

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת,

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה:

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר :: ומאמרו מורכב משלוש המלצות על יחס נאות כלפי כל חלקי החברה.
הֱוֵה קַל לָראשׁ :: הקטן את עצמך לפני ראשי העם, מנהיגיו ומוריו, שמדרך הטבע הם המבוגרים והזקנים שבקהל. קבל את מרותם בנועם וברכוּת וציית להם.
וְנוֹחַ לַתִּשְׁחרֶֹת :: התייחס בסבלנות ובאורך רוח אל הצעירים שבחברה, אלה ששערותיהם טרם הלבינו והן עדיין שחורות (וראו להלן).
וֶהֱוֵה מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה :: בין הזקנים וראשי העם מכאן ובין הצעירים שבו מכאן נמצאים אנשים רבים נוספים, ואת כולם גם יחד יש לקדם בנועם ובמאור פנים (והשוו לדברים דומים לעיל א, טו). – נראה שמאמרו של ר' ישמעאל מופנה בעיקרו של דבר אל שכבת תלמידי החכמים המבוגרים יחסית, אשר מצד אחד הם עלולים להתייחס בחוסר סבלנות אל הצעירים מהם, ומצד אחר הם עשויים לחוש שלא בנוח כשעליהם לציית לעמיתיהם אשר נבחרו לתפקידי הנהגה.
רק ציות למנהיגות, עידוד הדור הבא והתייחסות נאותה אל כל חלקי החברה (והרמב"ם מפרט: "קטנים וגדולים, בן החורין … והעבד, כל איש ממין האדם") יבטיחו את ליכודה ואת תִפקודה הראוי. דברים אלו נכונים לכל עת, אך ביתר שאת לחברה היהודית בימי ר' ישמעאל, המתאוששת מחורבן בית המקדש והבונה את מוסדותיה החברתיים מחדש.

"הגידו כן לזקן"
את "הראש" שבמשנה זו הנגדנו ל"תשחורת", ומשמע שמדובר במבוגרים, שלא לומר זקנים, ששער ראשם כבר איננו שחור.
דרכו של עולם שאדם מזדקן (אם הוא זוכה לכך), ומאז שהלכה הרפואה המודרנית והאריכה עוד ועוד את תוחלת החיים, נדרשת החברה להתמודד עם תופעה זו ביתר עוז ואומץ. וכבר קבעה התורה באופן ברור את היחס הראוי כלפי הזקן: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן…" (ויקרא יט, לב).
חז"ל מסבירים בכמה מקומות מדוע ראוי הזקן ליחס של כבוד. ראשית, עצם אריכות הימים, לפי הבנתם, נובעת בוודאי מזכותו וממעלתו של הזקן, לאור דברי ספר משלי: "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא" (טז, לא [וראו עוד להלן ו, ח]).
שנית, הזקן הוא בעל ניסיון חיים המלוּוה בחכמת חיים עמוקה, ויש הרבה מה ללמוד ממנו, ובמיוחד אם היה תלמיד חכמים: "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין – חכמה נתוספת בהם, שנאמר: 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'" (בבלי, שבת קנב ע"א). ואמנם היהדות קיבלה על עצמה לפרוט למטבעות מעשיים את הדרישה הכללית הזו של כיבוד הזקן.
הרמב"ם למשל, פוסק: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אף על פי שאינו חכם עומדין [=קמים] לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד [=צעיר] עומד בפני הזקן המופלג בזקנה … ואפילו זקן כותי [=שומרוני, כלומר נוכרי] מהדרין [=מכבדים] אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו [=לתמוך בו]" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ו, ט).
ובכמה מקומות פונים חכמים אל הזקנים שביניהם ומבקשים לדעת את סוד גילם, ותשובותיהם מגוונות: החל מעניינים שבגוף (אכילה מתונה, פרישות מיין) וכלה בעניינים שבהתנהגות דתית או חברתית נכונה (וראו עוד לעיל ג, ו): הקפדה על תפילה, מתינות ביחס אל בני הבית, ועוד.
בתקופת חז"ל נכללו הזקנים במבנה החברתי כחלק בלתי נפרד וגרו עם בני משפחותיהם בכפיפה אחת עד יומם האחרון. בית אבות, בית גיל הזהב, דיור מוגן, וכיוצא באלה מוסדות לא היו בנמצא. (אגב: גם לא בתי חולים או "מרכזים רפואיים".) אם יכולותיהם השכליות לא נפגמו, שימשו הזקנים כמנהיגים וכמורי דרכה של החברה, וככאלה זכו לכבוד רב.
אך חכמים דורשים יחס כזה גם אל מי שכישוריו המנטאליים הלכו ונחלשו. "זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו [=פגעי הזמן] נוהגין בו כקדושת ארון" (ירושלמי, מועד קטן ג, א). הארון הוא משכן לספר התורה, כידוע, וגם אם נתרוקן – עדיין יש בו מן הקדושה, והוא הדין בזקן ההולך ונאלם.
המשנה אף קובעת שרמתה המוסרית של החברה משתקפת במידה רבה ביחסה אל זקניה. במסגרת תיאור הדרדור המוסרי של הדורות שבעקבותיהם יגיע המשיח מדובר על יחס מחפיר אל הזקנים: "נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו [=יקומו] מפני קטנים, בן מנבל [=מקלל] אב … פני הדור כפני הכלב" וכו' (סוטה ט, טו).
ר' ישמעאל מבקש לגלות יחס נאות אל הראש, אל המנהיג אך גם אל הזקנים, דרישה לא קלה בעולם המודרני המאמין כי הוא שייך בראש ובראשונה לצעירים. אך, כידוע, איש איננו נשאר צעיר לנצח…

מה היא תשחורת?
התקשו פרשני המסכת בהבנת המילה הנדירה "תשחורת", ואת הדעות כולן מסכם בהרחבה שמעון שרביט (בספרו "לשונה וסגנונה של מסכת אבות לדורותיה", ספר שעשינו בו שימוש רב לאורך הפירוש כולו). לפחות שלושה פירושים הוצעו למילה זו:
(א) יש לגזור אותה מן השורש שח"ר שמשמעותו לחפש, לרדוף אחרי משהו, ו"תשחורת" היא אדם או קבוצת אנשים מטעם המלכות הרודפים אחרי אנשים ואחרי רכוש לטובת אוצר המלוכה, כגון בעלי חיים לנשיאת משאות או עבודות כפייה המוטלות על בני אדם. וכך נאמר במדרש: "פעם אחת הייתי מהלך בכרך גדול שבעולם והיתה שם תשחורת ותפסוני והכניסוני בבית המלך" (סדר אליהו רבה, ב). פירוש זה איננו משתלב במאמרו של ר' ישמעאל ועל כן לא נראה לקבלו.
(ב) אחרים פירשו "תשחורת" במשמעות של קבלת תוכחה ומוסר, בעקבות הפסוק: "חושך שבטו שונא בנו / ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי יב, כד). לפי זה יש לקבל את דברי הביקורת באהבה ובנועם.
(ג) אחרים פירשו "תשחורת" ככינוי לאנשים צעירים ששערותיהם עדיין שחורות (בניגוד לזקן, ששערו שיבה), ולפי זה ישנה תקבולת ניגודית בין "ראש" ל"תשחורת". הבסיס הלשוני לפירוש זה הוא פסוק בספר קהלת: "הילדות והשחרות הבל" (יא, י) – ועל פי פירוש זה גם ביארנו לעיל.

על ר' ישמעאל
הוא ר' ישמעאל בן אלישע, חכם ארץ ישראלי, ממשפחת הכהונה, שחי ופעל במפנה המאה הראשונה והשנייה לספירה. על פי המסורת נשבה ר' ישמעאל בזמן החורבן, בעודנו תינוק, והובא לרומא.
האגדה מספרת על ר' יהושע בן חנניה, מי שעתיד להיות מורו של ר' ישמעאל, שביקר ברומא ובה נודע לו כי "תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי וקווּצותיו סדורות לו תלתלים". ר' יהושע פדה את התינוק בממון רב מתוך ביטחון שיגדל להיות מורה ורב בישראל (בבלי, גיטין נח ע"א), וכך אכן אירע.
ר' ישמעאל מצוטט במשנה עשרות פעמים ועליו נאמר שהיה "חכם גדול ובקי באגדות" (בבלי, מועד קטן כח ע"ב). הוא היה חברו הקרוב של ר' עקיבא והשניים פיתחו שיטות שונות של דרשת פסוקי מקרא, כאשר לר' ישמעאל מיוחסות "שלוש עשרה המידות [=דרכים, שיטות] שהתורה נדרשת בהן", כגון העיקרון של "שני כתובים המכחישים זה את זה [=שני פסוקים הסותרים זה לזה, ימתינו] עד שיבוא כתוב שלישי ויכריע ביניהם" (ספרא, א).
כן מיוחסת לו הקביעה כי "דיברה תורה כלשון בני אדם" (בבלי, סנהדרין סד ע"ב) ועל כן אין להגזים בדקדוק בפרטי לשון שונים שבה (וראו עוד להלן על שיטתו האחרת של בן דורו, ר' עקיבא [ג, יט]). ר' ישמעאל גם עמד על כך שלא יגזרו על הציבור גזירה "שהציבור אינו יכול לעמוד בה", ובכך מיתן תקנות קיצוניות שביקשו חכמים לתקן לאחר חורבן בית המקדש (בבלי, בבא בתרא ס ע"ב).
הקושי לתאר את מהלך חייו של ר' ישמעאל נובע מן העובדה שבמקורות נזכר עוד אדם בשם ר' ישמעאל בן אלישע, כהן גדול שחי בתקופת חורבן הבית, והעוסקים בתולדותיהם של שני אישים אלו יעידו על חוסר בהירות באשר למסורות שיש לייחס לכל אחד מן השניים.