אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה יג

הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: ר' חנינא בן דוסא שנזכר במשנה הקודמת. מאמרו זה דומה מבחינה ספרותית־לשונית למאמרו הקודם, אך שונה ממנו בענייניו, ועל כן ראוי הוא שיבוא במשנה נפרדת.
כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ :: כל מי שהוא מקובל על הבריות, אהוד עליהם בכל מפגשיו איתם, גם רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ :: גם הקב"ה (הוא "המקום" [ראו ג, ד]) מתייחס אליו באהדה ובחיבה. מסתבר שבדומה לפתגם הלטיני vox populi vox Dei – המופיע בספרותנו (מאז המאה החמש עשרה) בנוסח: "קול המון כקול שדי" – אומר ר' חנינא כי מי שמוצא חן בעיני בני האדם, זוכה בשל כך למעמד דומה בעיני האלוהים (והשוו: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" [משלי ג, ד; וראו להלן]).
והיפוכו של דבר: וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ :: הפתגם הידוע אומר כי "אפשר לרמות חלק מן האנשים חלק מן הזמן, אך אי אפשר לרמות את כל האנשים במשך כל הזמן" – או בלשונו של המשורר והוגה הדעות ר' יהודה הלוי: "הרבים, לא יעבור עליהם הכזב" (ספר הכוזרי, מאמר ג, כו) – ור' חנינא מניח כי מי שכלל הציבור אוהד אותו לאורך זמן, חייב להיות אדם שהתנהגותו מעולה ונאה, וגם בשמים מן הסתם יסברו כך (וכן היפוכו של דבר).
והנה, גם אם לא נמריא למרומים כדי לקבל אישור למעלותיו של אדם, לא נתקשה להודות כי אשרי מי שהציבור כולו אוהדו בשל תכונותיו הנאות.

כל הרוחות
המשנה מדברת על "רוח הבריות" ועל "רוח המקום", אך מסתבר שהמילה "רוח" היא בעלת משמעויות רבות ומגוונות, הן במסכת אבות והן במשנה בכלל (ורק בה נעסוק להלן).
[א] ראשית ישנה הרוח כתופעת טבע, אשר יש לברך על המפגש עמה: "על הזיקין [=כוכבי שביט, לפי בבלי, ברכות נח ע"ב] ועל הזוועות [=רעידת אדמה] ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר [ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם] שכוחו וגבורתו מלא עולם" (ברכות ט, ב).
[ב] "רוח" היא גם אחד מן הכיוונים, של "ארבע רוחות השמים" (דניאל ח, ח). ביום השבת יכול אדם, על פי ההלכה, לצאת ממקומו "אלפיים אמה לכל רוח" (עירובין ד, ג).
[ג] "רוח" היא גם הנשמה, אותה מהות הנופחת חיים בכל חי, בניגוד לצומח ולדומם, והמשנה מבחינה בין הגונב דבר שיש בו "רוח חיים" כגון בהמה, לבין גניבת חפץ דומם (בבא קמא ז, א).
[ד] "רוח" היא גם אותו יסוד תבוני והתנהגותי שבאדם, ולכן יכול אדם להיות "שפל רוח" (אבות ד, ד), או "גס רוח" (אבות ד, ט), בעל "רוח נמוכה" או "רוח גבוהה" (שם ה, כב) וכיוצא בזה. "רוח המקום" (על דרך ההשאלה) ו"רוח הבריות" הנזכרות במשנה שייכות לקבוצה זו של רוחות, והביטוי "רוח [פלוני] נוחה מ[אלמוני]" מופיע רבות בלשון חז"ל במשמעות של: פלוני מתייחס אל אלמוני באהדה ורואה את מעשיו באור חיובי.
[ה] ואחרונה נזכיר גם רוחות בעלות אופי מטאפיסי, לחיוב ולשלילה. "רוח הקודש" היורדת ממרומים מכאן (סוטה ט, ו), ו"רוח רעה" מכאן. "המכבה את הנר [בשבת] מפני שהוא מתיירא מפני עובדי כוכבים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה … פטור" ואין הדבר נחשב לו כעבירה על דיני שבת (שבת ב, ה), ופרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורא מסביר כי הכוונה ל"מרה שחורה", שבגינה מבקש האדם להירדם אלא שהנר מפריע את שלוותו ועל כן הוא רשאי לכבותו. ואילו במקום אחר (עירובין ד, א) מדובר על "רוח רעה" הגורמת לאדם לצאת בניגוד לרצונו מתחום שבת, ושם מסביר אותו פרשן כי הכוונה למי ש"נכנסה בו שד ונטרפה דעתו".
לכל רוח שתביט תראה רוח, בין אם בפועל ובין אם בעיני רוחך!

אנשים,אלוהים ושקיפות
בסוף ספר במדבר, מספרת התורה על בקשתם של בני גד ובני ראובן לשבת בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס עם שאר שבטי ישראל לארץ כנען. בתשובה לשאלתו־מחאתו של משה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב, ו), מתחייבים שבטים אלה לצאת בראש הלוחמים. משה מסכים לדבריהם ומסכם ואומר: "אם תעשון את הדבר הזה … והייתם נקיים מה' ומישראל" (שם, פסוקים כ־כב), היינו: אם תמלאו את חלקכם בהסכם, לא ייזקף דבר לחובתכם ותיחשבו זכאים (=נקיים) בעיני האלוהים ובעיני העם גם יחד.
והנה, בתולדות המוסר היהודי הפך משפט זה למעין הוראה מחייבת ולציווי. על האדם להתנהג בדרך אשר תימנע כל חשד בעיני הבריות: "מלמד שצריך אדם לצאת ידי הבריות [=כלומר: להניח את דעתם ולמנוע לזות שפתיים וחשדות] כדרך שיוצא ידי שמים, דכתיב 'והייתם נקיים מה' ומישראל'" (מסכת כלה רבתי ה, ב).
משה רבנו, כך מסתבר, לא רק נאה דרש, אלא גם נאה קיים. כאשר הסתיימה מלאכת המשכן הוא נתן דין וחשבון מפורט מה עשה בכל פריט ופריט שהובא למשכן (שמות לח, כא ואילך). המדרש מסביר את הסיבה לחשבון זה: "ולמה עשה עימהם חשבון, והקב"ה מאמינו [=נותן בו אמון מלא]? … אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו … היו אומרים [איש לחברו]: ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים! וחבירו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיוון ששמע משה כך אמר להן: חייכם, משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון" (תנחומא [מהדורת בובר] פקודי, ד).
את משה מאשימים אפוא באורח ציני בניצול כספי ציבור ובחוסר שקיפות מבחינת ניהול התקציב, והוא מגיב על ידי מסירת דו"ח מדויק על כל פרוטה ופרוטה, כדי להיות נקי בעיני האנשים ולא בעיני שמים בלבד.
חז"ל הרחיבו חובה זו של ניקיון כפיים ושקיפות גם לתחומי התנהגות נוספים. המדרש מספר על משפחות הכהונה שעסקו בתקופת הבית השני בהכנת הקטורת ולחם הפנים שהוקרבו במקדש.
משפחות אלה נזהרו שלא יצא עליהן לעז שהן נהנות כביכול מן הקודש, ולכן נאמר על משפחת המכינים את הקטורת ש"לא יצאה אישה מהם ותינוק מהם ]לרשות הרבים[ כשהוא מבושם; וכשנושאין אשה ממקום אחר, הם פוסקים [=קובעים] עמה שלא תתבשם לעולם, שלא יהיו ישראל אומרים: מפיטום הקטורת הם מתבשמות" (שיר השירים רבה ג, ד), ואילו לגבי המשפחה שאפתה את לחם הפנים נאמר, ש"מעולם לא נמצאה פת נקייה ביד בניהם ובנותיהם, שלא יהיו ישראל אומרין: מלחם הפנים הם נזונים; לקיים מה שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל"' (שם).
החובה להיות "נקיים מה' ומישראל" מוטלת אמנם על כל אדם, אבל היא מודגשת הדגשה יתרה כלפי אנשי ציבור, והמתעסקים בצרכי הציבור, אשר עיני הכול מופנות אליהם. ועל כן, למשל, מי שממונה על גביית כספים ומזון לצדקה, ובידו נותרים עודפי מזון אשר הוא חושש שמא יתקלקלו, איננו רשאי למכור לעצמו את העודפים האלה, אלא "מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן" (בבלי, בבא בתרא ח ע"ב), כדי שלא ייחשד בעיני הציבור כמי שמעל באמונם והקנה את המצרכים לעצמו במחיר מופחת.
עיקרון זה של "והייתם נקיים מה' מישראל", יכול להצטרף באורח נאה אל דברי ר' חנינא במשנתנו, ולהציב סטנדרט גבוה של התנהגות ראויה בפני הציבור בכלל ובפני מנהיגיו בפרט.