אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה יד

רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ,

מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס אוֹמֵר :: ומאמרו מצביע על ארבע רעות חולות, המקצרות, לדעתו, את חיי האדם.
שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית :: בהיעדר אמצעי תאורה מלאכותיים היה על האדם לכוון את חייו כנגד מחזור היממה, ואורח חיים תקין ויעיל דרש ממנו לקום למלאכת יומו עם עלות השחר ולא להמשיך ולישון בזמן זה.
וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם :: שתייה מתונה של יין (ראו גם להלן ד, כו), דבר המלווה גם במפגש רעים נינוח, היא דבר ראוי ואף מומלץ, אך זמנה רק בסופו של יום, לאחר שכלתה מלאכת האדם והוא יושב לארוחה. (בתקופת חז"ל לא נהוג היה לסעוד בשעות הצהריים, להוציא בשבת ובחג.)
וְשִׂיחַת הַיְלָדִים :: שיחה בטלה עם ילדים בעניינים של מה בכך היא בבחינת בזבוז זמן, שאפשר היה להקדישו למטרה נעלה מזה. כך למצער מבין את דברי ר' דוסא מדרש אבות דרבי נתן: "מלמד שלא יתכוון להיות אדם יושב … ומשיח עם בניו ועם בני ביתו, כדי שנמצא בטל מדברי תורה" (הוספה ב' לנוסח א, ט). למען האמת, לפי מדרש זה גם שאר דבריו של ר' דוסא מכוונים בעיקר אל תלמידי החכמים, ומטרתם לעודד אותם להקדיש את כל זמנם ואונם לשם לימוד תורה וקיום מצוות.
וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ :: הכוונה לישיבה בצוותא (זה פירוש "כנסייה" [ועל כך ראו להלן ד, יד]), לשם שיחת חולין או בטלה לשמה, בחברת אנשים מעוטי תורה המזלזלים במקצת מן המצוות (הם המכונים כאן בשם "עמי הארץ").
כל הדברים שנמנו לעיל, כאמור, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם :: מביאים למותו בטרם עת בשל בעיות של בריאות או בשל ניוון רוחני. – גם מי שלא יסכים עם כל הצעותיו של ר' דוסא, או עם המסקנה העולה מהן, יודה כי מתבטאת בהן התפיסה שלימוד התורה וקיומה הם עיקר משמעות חייו של האדם (ראו גם ב, ט) ולשם כך עליו לנצל את כל זמנו, ואת מיטב זמנו, ואת כל כוחותיו.

"עֵמארֶצות"
אחד הכינויים המפורסמים והנפוצים ביותר בתרבות היהודית לדורותיה הוא הכינוי "עם הארץ" (וממנו, על דרך ההגייה האשכנזית: עמארצוּת), כשעיקר כוונתו להתייחס לאנשים בוּרים, שגם אין להם עניין ברכישת ידע ובקנייתו.
מקורו של הכינוי במקרא, שם הוא מופיע כהתייחסות בלתי־שיפוטית אל קבוצות של אנשים בכלל, כגון "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מב, ו). מסתבר אפוא שכינוי זה עבר מהפך במהלך הדורות, ואפשר שהמפתח לשינוי הדרמטי שחל בו נעוץ בתקופת שיבת ציון ובמאבק שהתנהל בין היהודים השבים מבבל לבין האוכלוסייה המקומית.
בספרי עזרא ונחמיה מכונה האוכלוסייה המקומית בכינוי "עם הארץ", היינו אלה היושבים מזה זמן בארץ, בניגוד לשבים מבבל (ראו למשל עזרא ד, ד: "עם הארץ" מול "עם יהודה", הם שבי ציון). ייתכן כי העוינות שהתפתחה בינם לבין השבים ארצה היא שהעניקה את המשמעות השלילית לביטוי, כפי שזו עולה מאוחר יותר מספרות חז"ל.
כאן "עם הארץ" הוא כינוי של זלזול במי שאין לו ידע תורני של ממש ומי שאיננו מקפיד על קיום מצוות (כגון הפרשת מעשרות) וכיוצא בזה (וראו גם ב, ו).
בדרך כלל מתייחסים חכמינו אל "עם הארץ" בזלזול הטבול אף בעוינות, כגון "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: "עם הארץ מותר לקורעו כדג…" (בבלי, פסחים מט ע"ב); "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל" (שם).
עם זאת דומה, שבמהלך המאה השלישית חל שינוי ביחסם של חכמים אל עם הארץ, ואת התמונה ניתן על כן לאזן בדבריו של ריש לקיש: "אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלים שבה אלו עמי הארץ … יתפללו האשכולות למען העלים, שאלמלא העלים, אין מתקיימים האשכולות" (בבלי, חולין צב ע"א [המקור חלקו בארמית]).
"עם הארץ" המשיך את חייו וגם היום נמצא את הביטוי בלשון העם ובלשון העיתונות, וכבר היה מי שקונן על ירידת מעמד הספר בעם ישראל בקביעה כי "עם הספר הפך לעם הארץ".

"הבו לנו יין"
בעולם העתיק זכה היין בשל סגולותיו להערכה גדולה וכבר המקרא קבע, כי היין "ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו) ואפילו "משמח אלהים ואנשים" (שופטים ט, יג).
חז"ל קבעו שיש לקדש על כוס יין בכל סעודת שבת וחג, לשתות ארבע כוסות בפסח ואף להשתכר בפורים, ועוד. כן יוחדה ליין ברכה מיוחדת קודם לשתייתו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן", ורבים הם המאמרים המדברים בשבחו (כגון "אין שמחה אלא ביין" [בבלי, פסחים קט ע"א]).
אך רבים מהם המאמרים המזהירים מפני שתייה בלתי מבוקרת ושכרות, העשויות להביא להתהוללות ולפריצות (כפי שאירע ללוט [בראשית, פרק יט]). לפי אחת הדעות במדרש (בראשית רבה טו, ז) היה "פרי עץ הדעת" שנתנה חוה לאדם הראשון לא פחות ולא יותר מאשר ענבים, קרי יין.
ועוד ניצלו חכמים את העובדה ש"יין" ו"סוד" בגימטריה ערכם זהה ( 70 ) ולימדו כי "נכנס יין יצא סוד" (בבלי, עירובין סה ע"א), אך גם קבעו כי "נכנס יין הדעת יוצאת" (תנחומא [מהדורת בובר], שמיני ז) וכי השיכור כמוהו כקוף, "עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכול נבלוּת הפה ואינו יודע מה יעשה" (תנחומא, נח יג).
אכן, "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו" (בבלי, עירובין סה ע"ב), אך השאלה איננה רק כמות השתייה והדרך שבה משפיע היין על השותה אותו, אלא גם הזמן הראוי לשתייה, וזמן זה הוא בסיומו של יום (וכן בחגים ובשמחות אחרות), אך לא בצהרי יום עבודה.

על ר' דוסא בן הרכינס
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה לספירה, עוד לפני חורבן בית המקדש השני, ובתחילת המאה השנייה לספירה. לא הרבה ידוע לנו על פועלו ומהלך חייו, אך הוא מתואר בכמה מקורות כאדם שהאריך ימים, עד שבגלל זקנותו (ומאור עיניו שאבד) היו חכמים באים אל ביתו כדי לשאול אותו שאלות בענייני הלכה (בבלי, יבמות טז ע"א).
באחד מן הסיפורים המפורסמים עליו (משנה, ראש השנה ב, ח־ט) חלק ר' דוסא על הנשיא של אותם ימים, על רבן גמליאל, ועם זאת קבע כי בסופו של דבר יש לציית לדבריו, שאם לא כן לא תוכל מערכת חברתית הבנויה על היררכיה לתפקד.
על פי מקור אחר, בקשר לסוגיה שנחלקו בה בית הלל ובית שמאי, אמר ר' דוסא כי "מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלושה דברים" וביניהם שהלכה זו כבית הלל (בבלי, יבמות טז ע"א). שם אביו של ר' דוסא, "הרכינס", נראה להיות גלגול השם היווני "הורקנוס", המוכר גם כשמו של מלך מבית חשמונאי.
ועוד כדאי להעיר כי אדם שזכה לחיים ארוכים במיוחד, אכן ראוי שיסביר לשומעי לקחו מה הדרך הנכונה, לדעתו, לזכות בכך.