אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה כב

הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו,

שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.

אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: ר' אלעזר בן עזריה (וראו עליו במשנה הקודמת). ר' אלעזר מפתח את הרעיון שנזכר לעיל (משנה יב) על יתרון המעשה הנכון על פני הידע הראוי.
כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה? :: למה דומה מי שעיקר כוחו ומרצו מופנים ללימוד מופשט ורוחני, בעוד שמעשיו (בתחום הדתי ובעיקר החברתי, כגון גמילות חסדים וכיוצא בזה) הם מועטים יחסית?
לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוֹ וְהוֹפְכַתּוֹ עַל פָּנָיו :: אדם כזה משול לעץ שעיקרו גזע וענפים, בעוד שחיבורו אל הקרקע, באמצעות השורשים, הוא רופף, ועל כן כל רוח מצויה עשויה לעקור אותו ממקומו. ומבקש ר' אלעזר לומר כי העשייה הנכונה היא הנותנת ללימוד התיאורטי את מלוא משמעותו ותוקפו בכך שהיא מעגנת אותו במציאות.
שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלאֹ יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלאֹ תֵשֵׁב" (ירמיה יז, ו) :: בפסוק זה מדבר הנביא על אדם שאיננו בוטח באלוהים, אך הוא מובא כאן רק כראיה (החסרה אמנם מהרבה כתבי יד של המסכת) לדימוי אדם לעץ. הערער (בלשוננו היום) הוא עץ ממשפחת הברושיים המסוגל לשרוד באזורים צחיחים ("חררים" הוא כינוי למדבר יבש וחם, ו"ארץ מלחה" היא ארץ שכמעט ואיננה מצמחת דבר ואיננה מיושבת).
אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ :: וכוונת ר' אלעזר לומר, כי מי ש"מעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת" (כדברי ר' חנינא בן דוסא לעיל ג, יב). וגם כאן מובא פסוק לראיה (ואף הוא חסר מהרבה כתבי יד של המסכת),
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלאֹ יִרְאֶה כִי יָבאֹ חםֹ, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצּרֶֹת לאֹ יִדְאָג, וְלאֹ יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (ירמיה יז, ח) :: הפסוק מדבר במי שבוטח באלוהים, אך כאן הוא מובא רק כדימוי חיובי של אדם לעץ, השתול על מים או סמוך לפלג מים (הוא ה"יובל"), ועל כן לא יחוש בחום הכבד והוא רענן תמיד ואינו חדל ("לא ימיש") מלהניב פירות.

מלח הארץ
את המילים "ארץ מלחה" שבדברי הנביא ירמיהו מתרגם התרגום הארמי של ספר זה כעוסקות בסדום, אשר התפרסמה – יחד עם שכנתה עמורה – כעיר שכוסתה ב"גפרית ומלח" (דברים כט, כב), והר סדום, כידוע, הוא ממאגרי המלח הטבעי הגדולים ביותר בעולם.
הביטוי "ארץ מלחה" מצביע על אזור שומם ומקולל, אבל מסתבר שהמלח – המשמש בעיקר לתיבול מזון ולשימורו – זכה בעולם הקדום דווקא למעמד מכובד.
בקטורת שהוקרבה בבית המקדש צריך היה לערב גם "מלח סדומית" (בבלי, כריתות ו ע"א) ואת כל הקרבנות שהובאו בבית המקדש חובה היה להמליח במלח (ויקרא ב, יג) – והתוספתא מדגישה (מנחות ט, טו) כי המדובר גם כאן ב"מלח סדומית" דווקא, ובבית המקדש היה מקום מיוחד, "לשכת המלח" (משנה, מידות ה, ג) שבו נעשה הדבר.
(אגב, דיני הכשרות דורשים עד היום להמליח את הבשר כחלק מהכשרתו, והמנהג להמליח את פרוסת הלחם שעליה מברכים "המוציא לחם מן הארץ" קשור לראיית כל ארוחה כמעין קרבן [ראו לעיל ג, ד].)
על כן "ברית מלח" הוא כינוי לברית נצחית (במדבר יח, יט) העומדת לעד, כשם שהמלח לעולם איננו מתקלקל, ואילו "מלח הארץ" הוא כינוי למובחרים שבין האנשים. מקורו של הביטוי בדברי ישוע אל תלמידיו, "אתם מלח הארץ" (מתי ה, יג). ביטוי זה מופיע רבות בשפה העברית החדשה, אך בשל מקורו נראה שאין בו שימוש רב בהקשרים מסורתיים.

"כי האדם עץ השדה"
חברה חקלאית, המוקפת בצמחייה רבה, עושה שימוש בעולם הטבע בכלל, ובעולם העצים בפרט, כסמל ספרותי לעולם האנושי.
כך, למשל, במשל יותם (שופטים, פרק ט) לפיו "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך" (פסוק ח), שבו מסמלים הזית, התאנה והגפן בני אדם בעלי תכונות חיוביות, המסרבים לקבל עליהם את התפקיד, בעוד שהאטד, אותו שיח קוצני יבש הנוטה לבעור בנקל (והמסמל את אבימלך, אחיו של יותם, שהומלך על ידי אנשי שכם) מסכים למלוך ומבטא את הסכמתו בדברי רהב ריקים מתוכן.
באורח דומה פותח ספר תהילים בהשוואת הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול", בעוד שהרשעים כמוהם כ"מוץ אשר תדפנו רוח" (תהילים א, ג־ד). בהמשך הספר גם נאמר כי "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" (צב, יג) וכמוהו הרבה.
על רקע זה תובן במלואה אחת הברכות היפות שבספרות חז"ל. כשנפרד אחד מן החכמים מחברו, ביקש זה ממנו שיברך אותו. ועל כך אמר: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה, ואמת המים [=תעלה ובה מים זורמים] עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו.
וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה – הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.
אף אתה, במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים. אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך" (בבלי, תענית ה ע"ב – ו ע"א).
במקום אחר (ראו לעיל ב, ט) מושווים בני אדם לארז ולקנה, מתוך הקביעה כי "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז" (בבלי, שם, כ ע"ב). והתלמוד מסביר: "מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף [=מתחלף ומתחדש] ושורשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו.
אבל [הארז] … כיוון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו" (שם). ואכן, שורשי הארז אינם מעמיקי קרקע אלא מתפשטים לרוחב בלבד, ועל כן יכולה רוח עזה לעוקרו ממקומו. לעומת זאת, הקנה (המכונה בטעות בלשון העם בשם "קנה סוף") הוא בעל שורשים הנאחזים בעומק הקרקע ולכן קשה עד מאוד לעקור אותו והוא עמיד כנגד סופות, הצפות ושריפות.
אכן, "כי האדם עץ השדה" (וראו עוד לעיל ג, ט).