אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה ד

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה:

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר :: ומאמרו דומה לדברי עקביא בן מהללאל (ג, א) שקבע כי התבוננות בגורל הממתין לגוף האדם בקברו ("דע לאן אתה הולך … למקום עפר רימה ותולעה") תביא את האדם שלא לחטוא. לויטס ממשיך ואומר כי התבוננות זו גם תשפיע על אופיו של האדם ועל מידותיו במהלך חייו.

מְאדֹ מְאדֹ הֱוֵה שְׁפַל רוּח :: על האדם להיות ענו וצנוע (על "שפל רוח" ראו גם ה, כב), ואפילו באורח קיצוני ("מאוד מאוד"), וזאת משום שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה :: גורלו של האדם, סוף דרכו (ראו להלן), הוא המוות והכיליון, ולאור עובדה זו ראוי שיכיר במעמדו הארעי, בכוחותיו המוגבלים עד מאוד ובאפסותו אל מול העולם, האל והנצח, ועל כן ראוי שינהג בענווה ובצניעות ולא בגאווה ובהתנשאות.

לויטס ובן סירא
מאמרו הקצר של לויטס דומה להפליא למאמר המיוחס לחכם שמעון בן סירא, שחי בסוף המאה השנייה לפני הספירה: "מאוד מאוד השפל גאווה, כי תקוות אנוש רימה" (בן סירא ז, יז). האם אפשר שלויטס רק מצטט את דברי החכם הקדמון, כמאמר שהיה שגור על פיו בכל עת? הדבר איננו בלתי אפשרי, כי מצאנו במסכת אבות (להלן ד, כד) גם ציטוט של פסוק מספר משלי כמאמרו של אחד מן החכמים.
ספר בן סירא, שנכתב במקורו בשפה העברית – אך הגיע אלינו בשפה זו רק בחלקו (והשאר נותר בתרגום ליוונית) – משתייך אל קבוצת הספרים המכונים בשם "הספרים החיצוניים". הוא נכתב בתקופה שבה עדיין לא נחתם אוסף הספרים הקרוי "תנ"ך" והיו מי שסברו כי מן הראוי לשלבו בקובץ זה (אך איך היו נראות בחינות הבגרות שלנו לפי זה?). בסופו של דבר הוחלט להותירו מחוץ לקובץ המקראי (תוספתא, ידיים ב, יג), ועל כן כונה "חיצוני", על שום שנותר בחוץ. עיקרו של ספר בן סירא הם מאמרי חכמה קצרים, ברוח ספרי החכמה המקראיים משלי וקהלת, ולמרות היותו "ספר חיצוני" הוא נזכר בשמו ומצוטט רבות בספרות חז"ל. כך, למשל: "כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור" (בבלי, חגיגה יג ע"א), "כתוב בספר בן סירא: אישה טובה מתנה טובה לבעלה" (בבלי, יבמות סג ע"ב), וכן עוד. מסתבר שאי־ הכנסתו של ספר בן סירא אל קובץ ספרי המקרא לא מנע את השימוש בו בתקופת חז"ל ובספרותם. על כן אפשר גם אפשר שלויטס איש יבנה מצטט מספר זה, מבלי להזכיר את מקורו.

עוד לא אבדה תקוותם
המשמעות המקובלת של תיבת "תקווה" מבטאת ציפייה לטוב עתידי: "ויש תקווה לאחריתך, נאום ה'" (ירמיה לא, טז), "כי יש לעץ תקווה אם ייכרת" (איוב יד, ז), וכן "כל זמן שאדם חי – יש לו תקווה. מת – אבדה תקוותו…" (ירושלמי, ברכות ט, א). זו גם, כידוע, משמעות המילה בהמנון מדינת ישראל, יצירתו של נפתלי־הרץ אימבר (משנת 1877 ). אך במקרה שלפנינו ייתכן שלויטס איש יבנה משתמש בתיבה זו במשמעות אירונית: כל מה שאדם יכול לקוות ולצפות לו הוא בסופו של דבר להיעשות מאכל לתולעים. עם זאת אפשר שהוא מקנה לתיבת "תקווה" משמעות אחרת: עתיד, גורל. "תקווה" הוא גם חוט (מלשון "קו") הנמתח ממקום למקום, כפי שעולה, למשל, מסיפור המרגלים ביריחו, המבקשים מרחב לקשור בחלונה את "תקוות השני" (יהושע ב, כא) או "חוט השני" (שם, יח) ולפי זה "תקווה" הוא קו החיים שעליו מהלך כל אדם ואדם עד לסופו. קו החיים האנושי, אומר לויטס, מוליך בהכרח אל הכיליון והאבדון, וראוי לזכור זאת בכל עת.

מה היה שמו העברי של לויטס
לצערנו איננו יודעים להשיב על שאלה זו (אלא אם כן שמו היה "לוי"), ואולי לא היה לו שם עברי כלל. שמו הוא יווני ואין הוא היחיד בעל שם כזה במסכת אבות. כך למשל השמות אנטיגנוס (א, ג) או הורקנוס (ב, י). מאותם ימים, ולאחריהם, מצאנו עוד אישים יהודים רבים שנשאו שמות יווניים, כגון עקילס, מתרגם התורה ליוונית, או מלכי בית חשמונאי אריסטובולוס ואגריפס. בחירת שם יווני לתינוק, או שם יווני שרכש לו אדם במהלך חייו, מעידים על הסביבה התרבותית שבתוכה חי ופעל.

שמות יווניים מעידים אפוא על השפעתן של הלשון היוונית והתרבות היוונית על תושבי ארץ ישראל, תהליך שהחל עם כיבוש המזרח בידי צבאותיו של אלכסנדר מוקדון. אט אט הפכה היוונית לשפת המינהל והתרבות של האזור, והיהודים החלו לעשות בה שימוש – בצד העברית והארמית שבהן דיברו עוד קודם לכן.

המפגש בין היוונית לעברית הותיר את רושמו לא רק בשמות פרטיים כגון לויטס. רבות הן המילים היווניות אשר אנו עושים בהן שימוש עד היום הזה, ואף במסכת אבות נמצא הרבה מהן: פנקס (ג, כ), פרקליט (ד, יג), קטיגור (שם), תריס (שם), פרוזדור (ד, כא), טרקלין (שם) וספוג (ה, יח). ועליהן ניתן להוסיף עוד ועוד, כגון: אוויר, איזמל, נימוס, סגנון, פנס, אכסניה, אצטדיון, תיאטרון, גימנסיה, אוקיינוס, אוכלוסין, אמבטיה, אסימון, ארנק, אתלט, בולמוס, דורון, סנהדרין, פתק, פולמוס, סנדלר, אפוטרופוס. מתברר כי את היוונים גירשנו מארצנו, אך השפה היוונית חדרה ללשוננו בעוצמה גדולה.

יבנה
יבנה העתיקה נמצאה במישור החוף, סמוך למקום שבו שוכנת העיר יבנה של היום, ובתקופת המשנה היתה אחד המרכזים היהודיים החשובים ביותר. אחרי שנכשל המרד ברומאים, סביב שנת 70 לספירה, ביקש רבן יוחנן בן זכאי (עליו ראו ב, ט) מן המצביא הרומאי, אספסיאנוס, שיתן לו את "יבנה וחכמיה", כדי להנהיג את העם ממרכז חדש זה, במקום מירושלים (בבלי, גיטין נו ע"ב). מלשון הבקשה עולה, כי עוד לפני חורבן הבית היתה יבנה מרכז לתורה וחכמה.

מעמדה של עיר זו הלך והתבסס עוד יותר בשישים השנים הבאות, כאשר ישבו בה הנשיא, הסנהדרין וגדולי החכמים, תוקנו בה תקנות חשובות, הוכרעו מחלוקות רבות והונחה התשתית לחיבור המשנה על ידי איסוף מסורות אגדיות והלכתיות בקבצים שבעל־פה. כינוס זה של חכמים מכונה במקורות בשם "כרם ביבנה" (משנה, כתובות ד, ו ועוד), על שם צורת הישיבה של התלמידים לפני מוריהם שורות שורות (ירושלמי ברכות ד, א).

כישלונו הצורב של מרד בר כוכבא (בשנת 135 ) הביא לחורבן ארץ יהודה, למעבר הסנהדרין אל הגליל ולירידת העיר ממעמדה. – בשנת 1949 יושבו במקום עולים חדשים מצפון אפריקה, פרס, תימן ואירופה ומאז הלך היישוב וצמח עד שזכה למעמד של עיר בשנת 1986 . על שמה של יבנה הקדומה קרויים העיר יבנה, קבוצת יבנה, ישיבת "כרם ביבנה" (המכונה "אם ישיבות ההסדר") וכן בתי ספר ממלכתיים דתיים רבים במרחבי המדינה, וזאת לאור ראיית "יבנה" כסמל להמשכיות לימוד התורה בישראל, גם בתקופות קשות.

על לויטס
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בראשית המאה השנייה לספירה. מאמרו במסכת אבות הוא הופעתו היחידה במשנה וגם בכלל ספרות חז"ל כמעט ואין מביאים דברים בשמו, כך שקשה לומר דבר של טעם על האיש וקורות חייו. מסורת מאוחרת קובעת שנקבר באזור צפת.