אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה ה

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי.

אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר :: ומאמרו הספוג מונחים ומושגים שמתחום הדת, מבוסס על התפיסה הרואה בקידוש שם האלוהים בעולם מעשה נשגב, ובחילולו פשע ומעשה נורא.

כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר :: כל הגורם לכך ששמו של האלוהים (הוא ה"שמים" [ראו ב, יז]) יבוזה ולא יוצג ברבים במלוא קדושתו, וזאת בעקבות התנהגות פגומה של המאמינים בו, הנעשית (אפילו) במסתרים ולא בראש חוצות, נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ בַּגָּלוּי :: מענישים אותו מן השמים בפומבי, לעיני הכול (ולא פירט כיצד).

אין צריך לומר, כמובן, כי לדעת ר' יוחנן חילול שם שמים בגלוי יביא לעונש בגלוי.

אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם :: בין אם חילול השם נעשה בלא כוונה ("שוגג"), ובין אם נעשה במתכוון ("במזיד"), בין אם נעשה בסתר ובין אם בגלוי, עונשו של העושה כך יבוא עליו בפומבי, כדי להראות ברבים את חומרת המעשה. חומרת העונש, עם זאת, תהיה שונה ממקרה למקרה, בהתאם לחומרת המעשה שבגינו נענש האדם.

חילול השם
בשעתו הוציא מי שהוציא מבין חריצי הכותל המערבי פתק שהוטמן שם בידי ברק אובאמה, בשעה שהתמודד על משרת נשיא ארצות הברית. הפתק פורסם ברבים, ורב הכותל קבע על מעשה מחפיר זה כי הוא בבחינת "חילול השם", וזאת משום שהוא נעשה בידי אדם דתי ובמקום בעל אופי מקודש. מה עניין "חילול השם" לכאן?
הרעיון הדתי בדבר הצורך לקדש את שמו של האלוהים בעולם, כלומר לרוממו, לייחדו ולהעריצו, עומד בניגוד גמור לחילול השם, היינו לפגיעה בו ובקדושתו על ידי התנהגות לא ראויה מצד המאמינים בו ובתורתו. כבר הנביא יחזקאל זועם על בני ישראל אשר באו "אל הגויים … ויחללו את שם קדשי באמור להם [=עליהם] עַם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו, כ). עצם יציאת בני ישראל לגלות בשל חטאיהם מביאה לחילול שמו של האלוהים בעיני אומות העולם. רעיון זה המשיך את דרכו בספרות חז"ל: אין המדובר בעבירה על המצוות או במעשה פגום אחר (מבחינה דתית או מוסרית), אלא בהשלכה שיש למעשה זה כלפי שמו של האלוהים, היינו כלפי מעמדו בעיני הבריות, כלפי יחסם של בני האדם אל התורה או אל המצוות, וכיוצא באלו דברים שהדת היהודית רואה אותם כבעלי ערך ומקודשים.

גניבה, דרך משל, תהיה לעולם חטא ומעשה פגום, אך כשהיא נעשית בידי אדם המצהיר בגלוי על היותו שומר תורה ומצוות, יאמרו הבריות כי יש במעשה גם חילול השם, כיוון שאמונתו באלוהים ואורח חייו לא מנעו אותו מן המעשה הראוי לגינוי (והשוו גם א, יא), וכך נמצא לא רק שמו של האיש מושמץ ברבים אלא גם התורה ונותנהּ.

דיון ארוך בסוגיה זו מצוי בתלמוד הבבלי (יומא פו ע"א) אגב עיסוק בשאלת האפשרות לכפר על חטאים שונים: "מי שיש חילול השם בידו, אין כוח בתשובה לתלות [=חזרתו בתשובה איננה יכולה לסייע לו בדחיית העונש] ולא ביום הכיפורים לכפר [=אין יום הכיפורים מכפר עליו] ולא בייסורין למרק [=גם סבל וייסורים אינם יכולים לכפר על המעשה] אלא … מיתה ממרקת [= רק יום המוות וייסוריו מכפרים על החטא הנורא הזה]", וממשיך התלמוד ושואל: מה הוא חילול השם? והתשובה המפתיעה מובאת בשמו של חכם בבלי בשם רב: "כגון אם אני לוקח בשר מן הקצב ולא משלם לו מיד" (המקור בארמית).

במקרה כזה עשוי המסתכל לסבור, כי אין בכוונתו של החכם לשלם, והריהו גזלן או למצער מי שמנצל את מעמדו כדי להשיג רווח חומרי, ומכאן ילמדו אנשים שהתנהגות כזו איננה כה נוראה, ונמצא שמהּ של דת ישראל מתחלל ברבים. מסתבר כי הבריות מצפות – אך אולי לא בצדק – כי שומר תורה ומצוות יקפיד יותר על עניינים שונים שבין אדם לחברו, וכאשר הוא נתפס בקלקלתו מטיחים דברי ביקורת לא רק נגדו אלא גם נגד התורה והמצוות שלא סייעו לו להיחלץ מן העבירה, ובעקיפין גם נגד נותן התורה. ועל כן, אין מקום להבחין במקרה זה בין שוגג למזיד, כי בשני המקרים המעשה שנעשה גורם לחילול השם בעיני באי עולם.

על ר' יוחנן בן ברוקא
חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה, ורק מעט ידוע על תולדות חייו. הוא למד את תורתו אצל ר' יהושע בן חנניה ובין מאמריו המועטים ניכרת עמדתו יוצאת הדופן כלפי הנשים שבחברה היהודית. כך, אגב דיון בשאלת חובות הורים כלפי בנותיהן, נאמר בתוספתא (כתובות ד, ח) כי "מצווה לזון את הבנות", אך ר' יוחנן מדגיש כי אין זו רק מצווה אלא "חובה לזון את הבנות". ובניגוד לעמדת בני דורו (ובניגוד לפסיקות של בעלי הלכה), שרק הגבר חייב לקיים את מצוות "פרו ורבו", הוא קבע כי גם האישה חייבת בפרייה ורבייה, כי "על שניהם הוא אומר [בתורה] 'ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו'" (משנה, יבמות ו, ו). בנו, ר' ישמעאל, נזכר במשנה הבאה שבמסכת אבות