אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה ו

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד.

וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת:

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ :: של ר' יוחנן בן ברוקא, הנזכר במשנה הקודמת, אוֹמֵר :: וחילופי הנוסחאות בחלקו הראשון של המאמר הזה מאפשרים פירושים מנוגדים לדבריו (וראו להלן).

הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד :: מי שלומד תורה (ובכמה נוסחאות אכן נאמר במפורש "הלומד תורה") לא רק כדי לדעתהּ אלא גם כדי שיוכל להפיץ אותה ברבים, מאפשרים לו מן השמים הן את זה והן את זה, אך טוב ממנו הוא הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת :: מי שלומד תורה כדי לקיים את המצוות שבה, שכן אדם כזהמַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת :: לאדם כזה מאפשרים מן השמים לא רק לשמור ולקיים את המצוות אלא גם ללמוד וללמד. משמע ש"הלומד על מנת לעשות" עדיף ממי ש"לומד על מנת ללמד", אף שגם השני זוכה משמים לסיוע.

אבל בנוסחאות קדומות וטובות של המסכת נאמר: "הלומד על מנת ללמד, אין מספיקים בידו ללמוד וללמד", ולפי זה מי שלומד רק למען התואר המכובד, "בשביל שיקרא רבי" (כפירוש הברטנורא למקום), אינו זוכה אף ללמוד לעצמו, וברורה מכאן פסילת מי ש"לומד על מנת ללמד" והעדפתו החד־משמעית של מי ש"לומד על מנת לעשות". גם משנה זו עוסקת אפוא במתח שבין הלימוד התיאורטי (של מה שמכונה היום לימודי קודש, להבדיל מלימודי חול) לבין המעשה (במקרה זה: הדתי), ומעדיפה את האחרון שבהם (וראו רעיונות דומים לעיל: ג, יב; ג, כב).

קרא לי ישמעאל
שלושה חכמים בשם ישמעאל פגשנו במסכת אבות (לעיל ג, טז ולהלן משנה ט) וחכמים אחרים בשם זה מופיעים במקורות אחרים (כגון ר' ישמעאל בן פאבי [משנה, סוטה ט, טו] ועוד), ומשמע ששם זה לא זר היה לעולמם של חכמים. בספרי הטלפונים של מדינת ישראל, מאידך גיסא, כמעט ולא נמצאנו.
ארבעה אנשים נקראו במקרא בשם ישמעאל: אדם בתקופת המלך יהושפט (דברי הימים–ב יט, יא) וכהן שחי בתקופת שיבת ציון (עזרא י, כב), אך מפורסמים הרבה מהם ישמעאל, בנו בכורו של אברהם, ו"ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה" (מלכים–ב כה, כה). ישמעאל זה רצח את גדליהו בן אחיקם, שהופקד בידי מלך בבל, לאחר חורבן בית המקדש הראשון, כאחראי על מי שנותר בארץ יהודה ולא יצא לגולה. רצח זה הביא למעשה לחיסול השלטון העצמי בארץ לתקופה ממושכת, והוא מצוין עד היום בצום גדליהו (החל ביום ג' בתשרי).
ישמעאל, בנו בכורו של אברהם אבינו מהגר המצרית, זכה לשמו זה כאשר מלאך אלוהים הופיע אל הגר, בשעה שברחה מבית אברהם, והודיע לה על הבן שהיא עתידה ללדת, "וקראת שמו ישמעאל, כי שמע ה' אל עניך [=סבלך]" (בראשית טז, יא). שם זה חוזר ונדרש פעם נוספת, כאשר מלאך אלוהים נגלה אל הגר בשנית, לאחר שגורשה מבית אברהם אל המדבר, ואומר לה "כי שמע אלוהים אל קול הנער" (בראשית כא, יז). ואכן, שם זה הוא שם תיאופורי (היינו שם הכולל בתוכו יסוד לשוני שמקורו בשם אלוהי, כגון ישעיהו, יהושפט, יחזקאל ועוד הרבה) וכשלעצמו צריכים היינו לצפות להופעות רבות שלו בתולדות עם ישראל, אך לא כך הוא. דומה שלא קשה להסביר את עובדת היעלמותו של שם זה ממפת שמותיהם של יהודים, שכן משעה שהגיע האסלאם אל ארץ ישראל (במחצית הראשונה של המאה השביעית לספירה) נעשה השם "ישמעאל" למייצגה המובהק של הדת החדשה הזו, על יחסיה המורכבים עם היהדות.

המוסלמים רואים עצמם כצאצאי אברהם (בלשונם: איבראהים [וראו עוד להלן ה, ד]) דרך בנו ישמעאל, והיהדות שנחשפה לתפישה קדומה זו – הבאה לביטוי כבר בקוראן – מיהרה לצבוע את ישמעאל המקראי בצבעי האסלאם ובמאפייניו, דבר שהביא לירידת קרנו של שם זה בקרב עם ישראל. וכך, למשל, דורש את השם "ישמעאל" מדרש בן המאה השביעית־שמינית: "ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע באנקת העם [=עם ישראל] ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ [ישראל] באחרית הימים" (פרקי דרבי אליעזר, לא). "תחת אדום ולא תחת ישמעאל" – היינו: מוטב לשבת תחת שלטון הנצרות, היא אדום, ולא תחת שלטון האסלאם – הוא מטבע לשון החוזר בכתביהם של אנשי ימי הביניים, אשר האסלאם הכביד עליהם את עולו.
המשורר אברהם אבן עזרא כתב באחד משיריו הקצרים: "הישמעאלים – שיריהם באהבים ועגבים, והאדומים – במלחמות ובנקמות, והיוונים – בחכמות ומזימות, וההודיים – במשלים וחידות, והישראלים – בשירות ותשבחות לה' צבאות". ועד ימינו יש המתייחסים אל המוסלמים בכינוי הכללי "ישמעאלים", כגון בתשובה לשאלה שנשאל ר' כלפון משה הכהן, מרבני ג'רבה בראשית המאה העשרים, באשר להגשת קפה ועוגות במסגרת פעילות בית הכנסת: "ראוי … להתנהג במורא ופחד במקדש מעט הנשאר בידינו מאז גלינו מארצנו [=בית הכנסת] … והנה גם הגויים, הנוצרים והישמעאלים" אינם נוהגים כך (שו"ת שואל ונשאל, ב, אורח חיים: יג).

רב בן רב
לראשונה במסכת אבות פוגשים אנו בחכם, שאיננו מבית הנשיא, שגם אביו היה חכם ידוע. למען האמת, לא נמצא דוגמאות רבות בעולמם של חכמים לשני דורות (או יותר) של תלמידי חכמים ידועי שם. המצב שונה, כמובן, בבית הנשיא, שהוא שושלתי באופיו (ראו לעיל: א, יב – ב, ח), אך מחוצה לו נמצא רק לעיתים רחוקות שלושה דורות רצופים של אב, בן ונכד הידועים כתלמידי חכמים. כך, למשל, ר' שמעון בר יוחאי (הנזכר לעיל ג, ד), ר' אלעזר בנו ור' יוסי נכדו (בבלי, בבא מציעא פה ע"א). מקובל יותר לגלות חכמים שאבותיהם בלתי מוכרים לנו (כגון יוסף, אביו של ר' עקיבא, או אביו חסר־השם של ר' מאיר) או שלא ידוע דבר על בניהם שלהם.

מסתבר כי בעולמם של חכמים נאבקות זו בזו שתי דרכים של הורשת הידע והמעמד: מאב לבן וממורה לתלמיד, ולאורך תקופת חז"ל ניתן לגלות ביטויים של מתיחות בין "הנשיא התורן", השושלתי, לבין גדולי החכמים של ימיו, אשר הגיעו למעמדם בזכות אישיותם ולאו דווקא בזכות ייחוסם המשפחתי (השוו לעיל א, יח; ב, טז). וכבר ראינו לעיל כי בפרקים א־ב של המסכת באות זו בתוך זו שתי רשימות של העברת הסמכות והמסורת, רשימת הנשיאים ורשימת מורים ותלמידיהם. דומה כי סמכותו הבלתי מעורערת, בדורו ולדורות, של ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, נובעת מהיותו בן לבית הנשיא מכאן, ומגדולתו בעולם התורה בזכות ידיעותיו ואישיותו מכאן: "מימות משה ועד רבי [=יהודה הנשיא] לא מצינו תורה וגדוּלה במקום אחד" (בבלי, גיטין נט ע"א). שילוב נדיר זה הוא שאיפשר לו גם להפיץ ברבים את יצירתו הגדולה, המשנה.
אגב: המבקש למתוח קו של דמיון אל המתרחש בחצרות החסידיות של ימינו לעומת העולם החרדי הלא־חסידי, לא יטעה טעות גסה. הרבה יודעים על שושלת שבעת רבני חב"ד, דרך משל, אבל כמה יודעים לומר דבר על אביו של הגאון מווילנא או על בניו?

על ר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקא
חכם ארץ ישראלי שחי באמצע המאה השנייה לספירה. למד את תורתו אצל אביו (בבלי, בבא בתרא קל ע"א) ונראה שפעל בסמוך לחכמי יבנה ויותר מאוחר באושא. יותר מכך אין בידינו לומר על תולדות חייו או על עולמו הרוחני.