אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה ח

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת.

וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת:

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר :: וגם מאמרו, כמאמרים קודמים בפרק זה (משניות ה־ז) נטוע בלב עולם האמונה והדת:

כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה :: על ידי שהוא הוגה בה יומם ולילה ומלמדה לאחרים, מעריך את דבריה וחי על פיהם, איננו מנצל אותה כ"קרדום לחפור בו" (ראו ג, ז) וכיוצא בזה דרכים. במסכת כלה רבתי (יג, יג) מגדירים את כיבוד התורה באופן כללי כעניין הבא לידי ביטוי בלב, בדיבור ובמעשה.

גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת :: אדם כזה (ו"גופו" משמעו: הוא עצמו), גם הבריות מכבדות אותו, מתוך הערכה להתנהגותו וליחסו הראוי אל דברי האלוהים.

והיפוכו של דבר: וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה – גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת :: אך כל המתייחס אל התורה באופן הפוך, בחוסר כבוד וכאל טקסט חסר קדושה, זוכה ליחס זהה מצד הבריות.

בגוף בריא
"לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" אמר לעיל רבן שמעון בן גמליאל (א, יז), וכוונתו בתיבת "גוף", כמו גם בדברי ר' יוסי במשנתנו, אל האדם במלוא הווייתו, על מחשבותיו ותקוותיו וידיעותיו, כשהוא מיוצג על ידי גופו. כי בעיני חכמים אין להפריד בין הקנקן, הוא הגוף, למה שבתוכו, היא האישיות.
ואכן, חכמים הקדישו תשומת לב גם לגוף האדם ולצורך לשמור עליו, כי שמירה על הגוף ובריאותו מאפשרת חיים של רווחה לנפש המתארחת בגוף זה. הנפש בריאה – כאשר היא בגוף בריא. אך השמירה על הגוף איננה נדרשת רק לשם שמירה על הנפש שבתוכו, כי גם הגוף מצד עצמו ראוי ליחס מטפח ומפנק,בשל היותו נברא בצלמו של אלוהים: "הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצווה! אמרו לו: וכי מה מצווה הלל עושה? אמר להן: לרחוץ במרחץ. אמרו לו: וזו היא מצווה?! אמר להם: הן. ומה אם איקוניות [=פסלים] של מלכים שמעמידים אותן בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות שלהן, מי שהוא ממונה עליהן מורקן [=מצחצח אותן] ושוטפן … אנו שנבראנו בצלם ובדמות, דכתיב: 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', על אחת כמה וכמה!" (ויקרא רבה לד, ג). תובנות אלה לא נשארו בגדר רעיונות מופשטים בלבד. ההלכה היהודית השכילה לתת להן ביטוי מעשי בפסיקותיה. בהתאם לכך קובע הרמב"ם (הלכות דעות ד, א): "צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים [=מלשון בריאות] והמחלימים", ובעקבותיו פסק ר' יעקב בן אשר (במאה הארבע עשרה): "מצווה להנהיג עצמו במידה טובה ובהנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה" (טור, אורח חיים: קנה). נראה כי נתקשה למצוא מי שלא יסכים עם תביעה זו, גם אם "עבודת הבורא" לא תעמוד בראש מעייניו.
בריאות הגוף תלויה גם בפעילות גופנית, בהתעמלות (לפירוש מילה זו ראו להלן ד, יב), ועליה אמר הרמב"ם (פרקי משה ברפואה, מאמר יח) כי "ההתעמלות [יפה] לכול, לצעירים ולזקנים, וטוב יותר מהתעמלות – המשחק בכדור, משום שבמשחק יאפשר לך שתניע האברים כולם". הרב ד"צ הופמן, מי שהיה מנהל בית המדרש לרבנים בברלין ( 1843 – 1921 ) אף התיר לבחורי הישיבה "המתענגים בקפיצתם ובמרוצתם משום שעושים זאת לתענוג" לעשות זאת ביום השבת. ואילו בדורנו עולה מפעם לפעם שאלת יחסה של ההלכה אל סוגיות חדשות שהזמן גרמן: ההיתר לעסוק בספורט אתגרי המסכן את האדם (כגון צניחה חופשית, קפיצת בנג'י מגשרים ועוד) או שאלת העיסוק בפעילות גופנית בשבת ובחגים במקום שניתן לעשות זאת בלא לחלל את השבת (כגון הרמת משקולות בחדר סגור, הליכה מהירה במגרש ביתי ועוד). ברקע כל הדיונים ניצבת ההכרה בחשיבותה של הפעילות הגופנית, הן כשלעצמה והן ככלי המסייע לאדם להגיע להישגים שכליים ורוחניים גבוהים יותר.

ותנו כבוד לתורה
למשנה זו, כמו למשניות רבות אחרות, ישנה מקבילה במסכת אבות דרבי נתן (נוסח א, כז) ובה מוסיפים בסוף דברי ר' יוסי פסוק לראיה: "שנאמר 'כי מכבדַי אכבד ובוזיַ יקלו' (שמואל־א ב, ל)". במקורו מדבר פסוק זה על כבודו של האלוהים, ומשמע שצירופו לענייננו מלמד, כי יש הרואים בכיבוד התורה מעין הקבלה לכבוד שיש לרחוש כלפי האלוהים. ובאותו אופן, חילול התורה וביזויה נחשב לפגיעה בכבוד האלוהים, ומי שעושה כך – אף הבריות מקלות בו ראש ובזות לו.
והנה, במנהגים שונים חולקים כבוד לא רק לאלוהים ולמצוותיו אלא גם לספר התורה, שבו נרשמו דברי האל. וכך כותב הרמב"ם: "כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד [=לקום] מפניו … מצווה לייחד לספר תורה מקום [מיוחד] ולכבדו ולהדרו … לא ירוק אדם כנגד ספר תורה ולא יגלה ערוותו כנגדו … וכל היושב לפניו צריך לישב בכובד ראש ובאימה ופחד …" (הלכות ספר תורה, י, ט־יא). בבתי הכנסת, דרך משל, נהוג להוציא את ספר התורה מארון הקודש ולהשיבו אליו בטכס מפואר, ויש המלווים את הספר בעת הליכתו, נושקים אותו בעוברו על פניהם, קמים בשעה שגוללים אותו (או בכל עת שבה קוראים בו) ומהדרים בכיסוייו. בין אם מדובר במעיל האשכנזי העוטף את הספר, ובין אם המדובר בתיבת עץ ונחושת שבה מצוי ספר התורה ברוב עדות המזרח – עוד מוסיפים להדר אותו באביזרי כבוד נוספים, לא פעם עשויים כסף, כגון "כתר" ו"רימונים" או "אצבע" (המשמשת להצבעה על הפסוק הנקרא), מטפחות מהודרות ועוד. גם את ארון הקודש מקשטים מתוך כוונה לכבד את ספרי התורה שבתוכו.
באופן דומה זוכים גם ספרי קודש מודפסים ליחס מיוחד, ויש הנוהגים לנשק ספר קודש שנפל ארצה או להקפיד שלא להניח על גביו ספרי חולין, וכך נאצל לו הכבוד מן האלוהים אל ספר התורה הכתוב קלף שבבית הכנסת ומשם אל כל ספר המתקשר בדרך מן הדרכים אל התורה.

על ר' יוסי
הוא ר' יוסי (וגם: יוסה) בר חלפתא, חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בעיר ציפורי שבגליל התחתון באמצע המאה השנייה לספירה והתפרנס מעיבוד עורות ומעבודת האדמה (בבלי, שבת מט ע"א־ע"ב). אביו, ר' חלפתא, ידוע אף הוא כרב שישב בציפורי, ונראה שהוא היה גם מורו הראשון של בנו. ר' יוסי למד תורה גם לפני ר' עקיבא, היה מקורב אל בית הנשיא ור' יהודה הנשיא נמנה על מעריציו ותלמידיו. ר' יוסי נזכר כ־ 300 פעמים במשנה ובתוספתא ובשל ידיעותיו ומעמדו נקבעת כמעט תמיד ההלכה על פיו, גם במקום שחולקים עליו שאר חכמי דורו (בבלי, עירובין מו ע"ב). על פי מסורת תלמודית אחת (בבלי, בבא מציעא פד ע"א) ברח ר' יוסי מאימת השלטון הרומאי אל מקום הקרוי בשם "אסיא", אך לפי מסורת אחרת הוגלה אל ציפורי משום ששתק כאשר שמע דברי בלע כנגד מלכות רומי (בבלי, שבת לג ע"ב) ושם קבע את מושבו. ר' יוסי נזכר פעמים רבות גם כמי שפגש בעיר זו, שהיתה מעורבת יהודים ונוכרים, במטרונה רומית ודן עמה על סוגיות תיאולוגיות ופילוסופיות שונות (כגון בראשית רבה יז, ז), דיונים המעידים על ידיעותיו הרחבות ונועם הליכותיו. בשל חכמתו הרבה אף נאמר כי "משמת ר' יוסי פסקה הבינה" (ירושלמי, סוטה ט, טז) והמסורת מייחסת לו את החיבור "סדר עולם", חיבור היסטוריוגראפי המתאר את תולדות העולם מן הבריאה ועד סמוך למרד בר כוכבא (בבלי, יבמות פב ע"ב). אף סופר על ר' יוסי שזכה לפגוש לא אחת באליהו הנביא (בבלי, סנהדרין קיג ע"א־ע"ב, ועוד). על חייו האישיים נאמר כי ייבם את אשת אחיו, שנפטר בלא בנים, וזכה להעמיד חמישה צאצאים, כולם תלמידי חכמים ("נטעתי חמישה ארזים בישראל" אמר על כך בגאווה [בבלי, שבת קיח ע"ב]). אחד מהם נזכר במשנה הבאה.