אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה י

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי,

שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד.

וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:

וכאן פונה ר' ישמעאל אל השופט ומייעץ לו: אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד :: רק אלוהים (הוא ה"אחד" [שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"]) יכול להוציא לבדו משפט צדק מוחלט, אך השופט האנושי צריך תמיד להושיב עמו אנשים אחרים ולדון יחד עמם בעניין שלפניהם, כדי לשמוע דעות שונות וללבן את הסוגיה הנדונה מכל נקודת מבט.

ועוד: וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי :: הדיין, אפילו הוא הבכיר שבין השופטים ומומחה מהם, אסור לו לתבוע מן היושבים עמו לדין (שני שופטים נוספים או יותר) שיקבלו את דעתו, שֶׁהֵן רַשָּׁאִים וְלאֹ אַתָּה :: אך הם רשאים לתבוע ממנו שיקבל את דעתם, שנאמר "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). – גם היום ימליצו שופטים לא פעם לפנות לגישור ולעשיית פשרה (במקום דיון משפטי מייגע), בעוד שהתביעה מן השופט שיקשיב לדעות אחרות ויהיה מתון בדינו (השוו לעיל א, א) נכונה לגבי כל בית משפט ובכל זמן. ולמען האמת, גם לגבי מה שמתרחש מחוץ לכותלי בית המשפט יש בדברי ר' ישמעאל אמת גדולה.

כמה יושבים בדין

דברי ר' ישמעאל שלא לדון כשופט יחיד מייצגים באופן נאה את רוחו של המשפט העברי. ההלכה קובעת ש"אין בית דין פחות משלושה" (שולחן ערוך, חושן משפט ג, א), ופעמים רבות אף יותר מכך, כגון החובה לדון דיני נפשות בעשרים ושלושה דיינים (כשליש ממספר חברי הסנהדרין, שהוא שבעים ואחד). הרמב"ם אף קבע: "אף על פי שבית דין של שלושה בית דין שלם הוא, כל זמן שהן רבים [=היינו: במספר גדול יותר] הרי זה משובח" (הלכות סנהדרין ב, יג). מסתבר כי לא ניתן להכריע בסוגיות מורכבות וסבוכות על סמך שיקול דעתו של אדם יחיד, גדול ככל שיהיה, ובכלל: הכרעת הדין דורשת משא ומתן, ואלו אינם אפשריים כשמדובר בדיין יחיד. עם זאת, במקרים מסוימים וחריגים מתירה ההלכה לקיים את הדיון בפני שופט אחד: "דיני ממונות [=ענייני כסף ורכוש] בשלושה, ואם היה מומחה לרבים – דן אפילו יחידי" (בבלי, סנהדרין ה ע"א). אבל גם במקרה כזה מומלץ לדיין להתייעץ עם אחרים: "אמר ר' יהודה בן פזי: אף הקב"ה אין דן יחידי, שנאמר: 'וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו' (מלכים־א כב, יט), אלו מטין לכף זכות ואלו מטין לכף חובה" (ירושלמי, סנהדרין א, א). עם זאת, המגמה הכללית של המשפט העברי היתה שלא לדון בהרכב שהוא פחות משלושה, וכך המציאות הרווחת בבתי הדין הרבניים עד היום.
במשפט הישראלי, לעומת זאת, הדברים שונים. כאן יושב שופט יחיד בהרבה מן התיקים האזרחיים ואף בעבירות פליליות. חוק בתי המשפט (נוסח משולב התשמ"ד – 1984 , סעיף 47 ) קובע שבבית משפט השלום דן שופט אחד, אלא אם הוחלט להגדיל את מספר השופטים לשלושה. גם בערכאה הגבוהה יותר – בית המשפט המחוזי, המוסמך לדון במקרים חמורים יותר – נערך הדיון בדרך כלל בפני שופט יחיד, להוציא

"( 1) משפטים בשל עבירה שעונשה מוות או מאסר עשר שנים או יותר;

( 2) ערעורים על פסקי דין של בתי משפט ובתי דין שיושב בהם שופט של בית משפט שלום".

מצב זה עשוי להסביר את העובדה שערעור בערכאה גבוהה על החלטות של ערכאה שיפוטית נמוכה יותר הוא דבר מקובל ורווח בחברה הישראלית. במציאות שבה השופט קובע לבדו את הכרעת הדין, נדרשת בקרה על החלטותיו, ומנגנון הערעור מאפשר דיון נוסף של הרכב מורחב יותר ומוסמך יותר בהחלטות הקודמות. לעומת זאת, המשפט העברי המבוסס, כאמור, על בית דין של שלושה ומעלה, כמעט ולא נזקק למוסד זה של הערעור.