אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה יז

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם,

כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:

רַבִּי שִׁמְעוֹן :: הוא ככל הנראה ר' שמעון בר יוחאי (ועליו ראו לעיל ג, ד) אוֹמֵר: שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם :: הכתר בכלל מסמל מעמד מורם מעם, דרגה נבחרת ומכובדת. ר' שמעון פונה בדבריו אל מנהיגי העם בדורו: חכמים, כוהנים ובית הנשיא ומודיעם כי אל להם להסתפק בכבוד אשר מקנה להם מעמדם המיוחד.

כֶּתֶר תּוֹרָה :: הוא הכבוד הניתן בחברה היהודית לחכמים, המוסמכים להורות ולדון.

וְכֶתֶר כְּהֻנָּה :: הוא כתרה של משפחת הכוהנים הנהנית ממעמד מיוחד ומכובד בקרב עם ישראל.

וְכֶתֶר מַלְכוּת :: כפשוטו, אך ראוי לזכור כי בית הנשיא בארץ ישראל של תקופת חז"ל ראה עצמו כצאצא לבית דוד (למשל בבלי, שבת נו ע"א), ונראה שאליו מכוון ר' שמעון את דבריו.

וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶם :: אך גדולים מהם המוניטין והכבוד שבהם מתעטר מי שקנה לעצמו שם טוב (וראו גם לעיל ב, ח). חכם, כהן או נשיא שלא קנו לעצמם גם "שם טוב" – על ידי משאם ומתנם עם הבריות, טבעם ואופיים – פוגעים בכבוד שראוי לחלוק להם בשל תורתם או מעמדם החברתי.

ויש מפרשים את מאמרו של ר' שמעון באופן אחר: לא כל אדם יכול להגיע, בשל כישוריו ויכולותיו, למעמד של חכם (ואין צריך לומר שמי שאיננו כהן או איננו מבית דוד לא יזכה ל"כתר כהונה" או "כתר מלכות"), אך כל אדם יכול לזכות בכתר "שם טוב", רק אם יפעל בדרך הנכונה.

מאמר דומה הוא מאמרו של ר' יוחנן (בבלי, יומא עב ע"ב): "שלושה זרֵים הם [=עיטורים בדמות כתר על כלי המקדש], של מזבח ושל ארון [ובו לוחות הברית] ושל שולחן [=לקרבנות, והוא סמל לעושר כלכלי וחומרי]. של מזבח – זכה אהרן [הכהן] ונטלו, של שולחן – זכה דוד [המלך] ונטלו, של ארון – עדיין מונח הוא, וכל הרוצה ליקח יבוא ויקח". מסורת זו מניחה כי כל אדם יכול לזכות ב"זרֵ של תורה", בכתר התורה, אם אך ישאף לכך.

ימח שמו וזכרו לברכה
"טוב שם משמן טוב" אמר החכם מכל אדם (קהלת ז, א), והנביא ישעיהו הבטיח לסריסים, מי שאינם יכולים להוליד, אשר הצטרפו אל עם ישראל: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (נו, ה). מפסוקים אלו נולד כנראה הצירוף "שם טוב". וכאשר מזכירים לטובה את שמו של אדם שכבר הלך לעולמו, יש המוסיפים "זכרו לברכה" (או "זכר צדיק לברכה").

מניין מנהג זה? ומניין המנהג ההפוך להוסיף את לשון הקללה "ימח שמו" (או: שר"י = שם רשעים ירקב) לאחר הזכרת שמו של אדם שנוּא? מנהגים אלו מוכרים כבר מספרות חז"ל (תוספתא, יומא ב, ח ועוד), ומסתבר שיסוד הדברים הוא בפסוק מספר משלי: "זכר צדיק לברכה / ושם רשעים ירקב" (י, ז). הפסוק בנוי כתקבולת ניגודית: רשע לעומת צדיק, ברכה אל מול ריקבון. לעומת זאת "זכֵר" פירושו בפשטות: שם. אפשר להוכיח שכך הוא גם מן הפסוק "זה שמי לעולם / וזה זכרי לדור דור" (שמות ג, טו) הבנוי אף הוא כתקבולת, וכן מפסוקים רבים נוספים (ראו גם דברים כה, יז־יט). מנהג נאה זה של הוספת דברי שבח לאחר הזכרת שם אדם (ולאו דווקא לאחר מותו!) אימצו להם גם חז"ל, הלוא הם: חכמינו זכרם לברכה.

וכתר על הראש
כתרו של מלך (הנזכר במשנה כולה רק כאן וכן להלן ה, ד) הוא אחד מן הסממנים הבלעדיים של מלכותו, ועצם כניסתו לתפקידו מכונה בשל כך בלשוננו בשם "הכתרה". בקשר למלך נאמר כי "מלך ישראל … אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על ספסלו ואין משמשין בכתרו ובשרביטו ולא באחד מכל משמשיו [=כליו]" (תוספתא, סנהדרין ד, ב), וברוח זו גם נקבע כי עם מותו של המלך שורפים את כסאו, כתרו ושרביטו (שם), והוא על פי פרשנות חז"ל לדברי ירמיהו למלך צדקיהו: "וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך" (לד, ה). ועוד נקבע ברוח זו כי "אין נושאין את אלמנתו" (תוספתא, שם), שכן בשל מעמדו המיוחד אי אפשר שאדם אחר יזכה במה ששייך היה למלך, כולל אשתו. עם זאת יש לזכור כי בתקופת חז"ל "אין מלך בישראל" והעיסוק בו בספרותם הוא תיאורטי ואוטופי במידה מרובה.

כהנים על קצה המזלג
כוהנים על קצה המזלג הזכרתם של כוהנים ושל משפחת הכהונה במסכת אבות היא מועטת עד מאוד. כבר בפירוש למשנה הפותחת את המסכת (א, א) – המתארת את מעבר התורה מסיני עד לאנשי כנסת הגדולה – עמדנו על כך שהכוהנים חסרים מרשימת מפיצי התורה ומעביריה מדור לדור. רק שני חכמים נזכרים מפורשות כמשתייכים על משפחת הכהונה (ב, י [ר' יוסי הכהן], ג, ב [ר' חנינא סגן הכהנים]), ועוד מזכירה המסכת את מתנות הכהונה המגיעות לכוהנים על פי דין התורה (ג, טו) ופעם בחטף את הכהן הגדול (ה, ח). זאת ולא יותר!
בתקופת הבית השני הופקדה הנהגתו הרוחנית של עם ישראל בידי שני יסודות חברתיים שונים, הכהונה ומעמד החכמים, אשר התקיימו זה בצד זה, לעיתים מתוך השלמה, אבל לא מעט גם מתוך מתח ומאבק, אשר נמשכו גם במאות הראשונות של תקופת חז"ל. בראשית ימי הבית השני עמד בראש העם בדרך כלל הכהן הגדול, וזאת משום שבית המקדש והעבודה בו העמידו לרשותו כוח רב עוצמה. אך אט אט הלך ונתבסס מעמדם של החכמים, הסופרים ומלמדי התורה, אשר נטלו חלק הולך וגדל במוסדות ההנהגה.

עם חורבן הבית השני ספגה הדת היהודית מכה קשה וכואבת. אובדנו של המקדש, שחלק מכריע של חיי הדת, הרוח והציבור היהודיים היו קשורים בו, אילץ את היהדות להתאים את עצמה למציאות החדשה. כחלק מהתאמה זו הוסט כובד המשקל מן הפולחן המרכזי בירושלים אל הלימוד בכל מקום ומקום, ומביטויים מוחשיים של עבודה דתית במקדש אל פעילות רוחנית ומופשטת יותר בבתי הכנסת ובבתי המדרש. במציאות זו הועם במקצת זוהרו של מעמד הכהונה, ושליטתם של החכמים ואנשי התורה בחיי הרוח של העם נעשתה עיקר.

עם זאת, מקורות שונים רומזים לכך, שגם לאחר החורבן לא נתבטל לחלוטין מעמד הכהונה, והמתח בינם לבין החכמים המשיך להתקיים, גם אם בעוצמה נמוכה יותר. כך, למשל, מסופר במשנה (ראש השנה א, ז): "מעשה בטוביה הרופא, שראה את החודש [=היינו את הירח החדש, בתקופה שבה קידשו את החודש על פי ראייתו] בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר. קיבלו הכוהנים אותו ואת בנו, ופסלו את [עדותו של] עבדו; וכשבאו לבית דין, קיבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו". עולה, אם כן, שלאחר החורבן ביקשה ההנהגה הכוהנית להמשיך ולהתקיים כיסוד נפרד, ולעיתים אף נאבקה על מקומה הייחודי. מסתבר שבמאות השנים הראשונות לספירה – תקופת המשנה והתוספתא – אכן נדחקה הכהונה לשוליים, ומעמדה הרופף במסכת אבות מצביע אף הוא על כך, ואף במשנתנו מקדימים "כתר תורה" ל"כתר כהונה".