אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה יח

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ.

וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר :: ופונה בדבריו אל תלמידי חכמים המקדישים את כל זמנם וכוחם לעיסוק בתורה.

הֱוֵה גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה :: על האדם לעזוב מרצונו החופשי את מקום מגוריו וללכת אל המקום שבו לומדים תורה. השימוש במילת "גולה" – בעקבות ההקשרים השליליים של המושג "גלות" בכלל, ובמסכת אבות בפרט (ראו לעיל א, יא ולהלן ה, יא) – בא להדגיש את הקושי וההקרבה שבמעשה כזה, הכרוך בעזיבת בית ומשפחה ובשינוי אורחות חיים.

וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ :: ואל לו לאדם לחשוב כי התורה תבוא אחריו למקום שבו יתגורר. "אם אין אדם הולך אחר דברי תורה, הם אינם הולכים אחריו לעולם" (מדרש משלי ב, ד).

וממשיך ר' נהוראי ומנמק את דבריו: שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ :: כי חבריו של האדם, שעימם ילמד "במקום תורה", הם שיסייעו לתורתו להיטמע בו ולהתפתח, וזאת על ידי משא ומתן, שינון משותף ולימוד בחברותא.

וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן :: שבר פסוק הוא מספר משלי (ג, ה) והוא מתפרש כאן כאומר, כי אסור לאדם להסתמך על ידיעותיו והבנתו שלו בלבד, ותמיד ראוי שילמד יחד עם אחרים, ישמע דעות נוספות, ילבן את הנושא הנדון מכל צד וכן הלאה, וזאת ניתן לעשות רק במקום שישנם בו לומדי תורה נוספים ואווירה של לימוד בצוותא, היינו "במקום תורה". ויש לזכור כי בתקופת המשנה נעשה עיקר הלימוד בעל–פה, בצמוד למורה ובחברת לומדים אחרים, בלא כל אפשרות של "למידה־מרחוק", ובנתונים אלו רק הליכה למקום תורה אפשרה ללמוד אותה כראוי.

שיני בינה
ר' נהוראי מצטט כאן רק חלק של פסוק מספר משלי, תוך שהוא מקנה לו משמעות חדשה: "בטח אל ה' בכל לבך / ואֶל בינתך אַל תשען", ומסביר פרשן המקרא אברהם אבן עזרא: "אם למדת תבונה, אל תשען עליה שתאמר היא תשמרני, אלא בטח על ה'". ר' נהוראי עוקר אפוא את חציו השני של הפסוק מהקשרו הדתי ומעניק לו משמעות חדשה, כללית ועקרונית, שלפיה אי אפשר ללומד בלא חברת לומדים.

והנה, המילה "בינה" על הטיותיה השונות מופיעה בתנ"ך כארבעים פעמים, למעלה ממחציתן בספרות החכמה (משלי, איוב, קהלת, וחלק ממזמורי תהילים), ואילו במשנה, אולי כצפוי, היא מצויה רק במסכת אבות. פרט לדברי ר' נהוראי נמצא אותה גם לעיל ("אם אין דעת אין בינה" [ג, כא]) ולהלן ("בן ארבעים לבינה" [ה, כד]). משמע, כדי לזכות בבינה צריך הן ידע מוקדם ("דעת") והן בגרות ובשלות של גיל.

לפי מקור אחד נראה שהבינה הנשית עולה על זו של הגברים. על דברי הפסוק "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה" (בראשית ב, כב) אומר המדרש, הדורש את תיבת "ויבן" שלא כפשוטה: "ניתן בה [=באישה] בינה יותר מן האיש" (בראשית רבה יח, א), והראיה שבת מגיעה לחיוב במצוות בגיל י"ב בעוד שהבן זקוק לשנה נוספת לשם כך. נראה ש"בינה" היא אפוא היכולת להסתמך על ידע וניסיון מצטבר כדי לחדש וליצור, ולא מקרה הוא שהשיניים האחרונות הבוקעות בפיהם של מרבית בני האדם קרויות בעברית בשם "שיני בינה".

אחרי…
התורה והעיסוק בה, כפי שאפשר לראות ממאמרים רבים במסכת אבות, עמדו במרכז עולמם של חז"ל. בשל כך אירע לא פעם שאנשים שביקשו להצטרף אל עולם הלומדים נאלצו לוותר ויתורים כבדים, כגון דחיית נישואיהם או עזיבת ביתם לתקופה ארוכה, והכול כדי ללמוד אצל מורה שחשקו בתורתו.

התלמוד הבבלי (סנהדרין לב ע"ב) מביא בהקשר זה מסורת מפורטת המונה רבים מן החכמים שפגשנום במסכת אבות: "הלֵך אחר חכמים לישיבה: אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל … אחר רבי עקיבה לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי … אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין (שבצפון לבנון)" וכן הלאה וכן הלאה. ויש לשים לב לכך שנזכרים ברשימה גם חכמים היושבים מחוץ לארץ ישראל. מסתבר שאפילו ישיבת ארץ ישראל נחשבה בעיני חכמים אחדים כפחותה בחשיבותה מלימוד תורה אצל גדולי הדור. ור' יוחנן אף קובע, כי "רב שגלה – מגלין ישיבתו עמו" (בבלי, מכות י ע"א), היינו: במקרה ההיפותטי שבו הורג רב בישראל אדם אחר בשוגג וגולה בעקבות זאת לעיר מקלט, כל תלמידיו גולים יחד עמו, לקיים "אחרֵי.." (וראו עוד לעיל ב, יט).
והנה, החברה היהודית והישראלית מכירה היטב את התופעה של הליכה ללמוד תורה אל מקום של תורה, וזאת בין השאר במסגרת של פנימיות בישיבות תיכוניות (לבנים) ובאולפנות לבנות. את אלה יש לצרף, כמובן, אל כפרי נוער (כגון מקווה ישראל), מכינות קדם־צבאיות ועוד מסגרות אחרות שבהן מתנתקים החניכים, מסיבות מגוונות, מביתם וממשפחתם ומשתלבים במסגרת תומכת ומגוננת המכשירה אותם לחייהם הבוגרים, תחת פיקוח מתמיד ובחברת הדומים להם.

כשמדובר בפנימיות הישיבתיות ובאולפנות מתברר שיש המצדדים בדרך חיים זו ויש המתנגדים לה. המצדדים טוענים כי ניתוק הנער או הנערה מסביבתם הטבעית מגנה עליהם מפני קלקולי התרבות, השפעות הרחוב, התקשורת והטלוויזיה; ובמקביל לכך הם זוכים להשתתף בפעילות חינוכית אינטנסיבית, המתמשכת על פני הרבה יותר שעות במהלך היממה. רבים מציינים את ההווי המיוחד השורר בפנימייה וגם את הקשרים החברתיים האמיצים הנוצרים בין התלמידים והנשמרים לאורך שנים.

מן העבר השני נשמעים קולות המצביעים על כך שלחינוך הפנימייתי עשוי להיות גם מחיר. ניתוקם של נערות ונערים מבית הוריהם בשלב כה מוקדם של חייהם, עשוי לגרום להתרופפות הזיקה שבינם לבין משפחתם. ליווי ההורים את ילדיהם ועמידה לצידם בשנות התבגרותם ועיצובם הם חיוניים לא פחות להתפתחותם הנפשית והרגשית. בקצרה: דילמה זו, ככל דילמה חינוכית אמיתית, אינה פשוטה, והשיקולים הם רבים ומורכבים. מה היה אומר ר' נהוראי בסוגיה זו? קשה לדעת, כיוון שהוא מדבר מן הסתם באנשים בוגרים ולא בבני נוער.

על ר' נהוראי
חכם שחי בארץ ישראל במחצית המאה השנייה לספירה, אלא שמקורות שונים סבורים שכינוי הוא לחכם אחר, אשר נודע לנו בשמו: "לא רבי נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה [=ויש אומרים] רבי אלעזר בן ערך שמו. ולמה נקרא שמו רבי נהוראי? שמנהיר [=מאיר] עיני חכמים בהלכה" (בבלי, שבת קמז ע"ב). ר' אלעזר בן ערך נזכר במסכת אבות לעיל (ב, יט) ואילו שמו של ר' נחמיה, המצוטט פעמים רבות בספרות חז"ל (וכעשרים פעם במשנה), נעדר ממסכת אבות. ועוד ראוי לזכור כי בעיסוקם של חכמים בר' מאיר (לעיל ד, יב) יש הקובעים כי שמו המקורי של חכם זה היה "נהוראי". בין כך ובין כך, על ר' נהוראי – ותהיה זהותו אשר תהיה – מסופר שאליהו הנביא דן עמו לא אחת בנושאים שונים (רות רבה ד, א ועוד), ועיקר תורתו, כפי שהיא באה לביטוי בספרות חז"ל, הוא בתחום האגדה.