אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה כא

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.

הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:

רַבִּי יַעֲקבֹ אוֹמֵר :: הוא ר' יעקב בר קורשאי, שכבר נזכר במסכת (לעיל ג, ט), אך ישנן גירסאות קדומות המייחסות מאמר זה לחכם אחר (וראו להלן).

הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא :: ר' יעקב מדבר על הקשר והזיקה שבין העולם הזה ובין העולם הבא תוך השוואה אל מיבנה של בית, שבו תפקידו העיקרי של הפרוזדור (הוא המסדרון) הוא להוביל אל הטרקלין (הוא הסלון של היום).

הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין :: כשם שבני אדם בוחנים עצמם בראי, מתקנים את זווית העניבה או בודקים אם התאפרו כהלכה, קודם שהם נכנסים אל חדר האורחים המפואר, כך צריכים הם להתייחס אל חיי העולם הזה. אין הוא אלא הכנה לקראת דבר חשוב הרבה יותר ממנו, חיי העולם הבא, וזאת יש לעשות – לדעת ר' יעקב – על ידי חיים של תורה ומצוות. רק מי שטרח בפרוזדור יזכה לאכול בטרקלין.

כל העולם כולו הוא פרוסדור צר מאוד
רבו השינויים בין כתבי היד השונים במה שנוגע לכתיבה של התיבה "פרוזדור": פרוסדוד, פרוצדוד, פרזדור, פרוסדוס ועוד ועוד, וחולקים החוקרים בשאלת משמעותה המקורית של המילה, אך נראה לפרשה כצירוף של שתי מילים יווניות שפירושן: לפני הדירה או לפני הדלת. נראה שהצורה המקורית אכן נסתיימה באות דל"ת ולא ברי"ש, אלא ששיבשו המעתיקים את המילה בשל הדמיון בין שתי אותיות אלה. הפרוזדוד הוא אפוא מסדרון צר שהוביל מדלת הכניסה אל הטרקלין או פנים הבית. עם הזמן נעשה שימוש בתיבת "פרוזדור" גם בהקשרים אחרים, כגון "פרוזדור ירושלים" (שהוא השטח שהוביל עד מלחמת ששת הימים ממישור החוף לירושלים, שהוא צר וארוך, ובקצהו הטרקלין – עיר הבירה) או הפרוזדור שבלב האנושי. בספרות ההלכה גם מצאנו שימוש מושאל בפרוזדור ובטרקלין כדי להבחין בין המבואות ובין גוף העניין, כגון: "בירור זה ישמש לנו כפרוזדור ליכנס על ידו אל טרקלין ההלכה" (שו"ת ציץ אליעזר, ג, טז).
מסתבר שהשוואת העולם הזה לפרוזדור היא עתיקה ומתועדת כחלק מויכוח קדום, שזמנו עוד בתקופת הבית השני (תוספתא, ברכות ו, כא), ויכוח שהתקיים בין הצדוקים לפרושים באשר לשאלה אם יש בכלל קיום לעולם אחר, שאיננו העולם שבו אנו חיים. מול טענת הצדוקים כי "אין עולם אלא אחד", היינו העולם המוחשי שלנו, קבעו החכמים הפרושים כי שני עולמות הם. בשל כך המירו את נוסח הברכה הקדומה אשר נהוג היה לאומרה במקדש, "ברוך אתה ה' אלהי ישראל עד העולם", במטבע המזכיר שני עולמות: "ברוך … מן העולם ועד העולם" (ברכות נד ע"א [וראו עוד לעיל ב, כא]), והכל כדי להודיע כי "העולם הזה בפני העולם הבא כפרוזדור בפני טרקלין" (תוספתא, שם).

טרקלין וטרקלינית
המילה טרקלין לקוחה מן היוונית (טרי+קליניון = שלוש ספות) על שום המנהג להציב שלוש ספות סביב שולחן בחדר שבו ישבו המשפחה ואורחיה לסעוד את לבם. מן הצד הרביעי היו המשרתים מגישים את המזון. על הספות נהגו להסב בשעת הסעודה, ומנהג זה הקנה עם הזמן לחדר האירוח כולו את השם טרקלין.

סתם טרקלין, אומרת המשנה, היה בגודל של עשר אמות על עשר אמות (בבא בתרא ו, ד), היינו קרוב לעשרים וחמישה מ"ר. אך לא פעם היה הטרקלין גדול דיו כדי לארח בעת ובעונה אחת מספר גדול של אנשים, והמשנה (עירובין ו, ו) אף מדברת על "טרקלין אחד" ששהו בו חמש חבורות של אנשים, כלומר למעלה מחמישים נפש, באותה עת. כדי להוסיף על הוד האירוח עוטר הטרקלין בקישוטים מקישוטים שונים – כפי שעולה גם מן הממצאים הארכיאולוגיים – והוא נזכר רבות בספרות חז"ל כחלק מהווי חייהם של מלכים ושועי ארץ.

לא ייפלא אפוא על שבתי מלון, מסעדות יוקרה, חברות תעופה וגופים אחרים מציעים ללקוחותיהם "טרקלינים" לשבת בהם לשם סעודה, פגישה או מנוחה. ב"בית אבי חי" שבירושלים – שבין כתליו נכתב הפירוש המונח בזה לפני הקוראים – נתחדשה המילה "טרקלינית" כתרגום לתיבה הלועזית פואיהֶ (מצרפתית: foyer , הוא אולם כניסה קטן המשמש לתצוגות וקבלות פנים).

יעקב, עקיבא וטלפון שבור
המאמר שלפנינו מאפשר לנו להציץ אל תולדותיה של מסכת אבות בכלל, ולהכיר את אחת הבעיות המרכזיות העומדות בפני העוסקים בה. כל מי שניסה ידו במחקר ספרות חז"ל יודע כי אחת הבעיות הגדולות הניצבות בפניו היא העובדה שנוסחם של מאמרי חכמים הגיע אלינו לאחר תהליך ארוך מאוד של העברה, בעל–פה ובכתב, במשך מאות רבות של שנים.

משעה שאמר חכם זה או אחר את דבריו, אי שם במאות הראשונות לספירה, ועד שהגיעו הדברים אל הספר המונח בזה בפני הקורא חלפו לעיתים למעלה מאלף ושמונה מאות שנים, ובהם התגלגלו הדברים על פה ממוסר למוסר, ואחר כך (בתקופת כתבי היד) ממעתיק למעתיק ולבסוף (עם המצאת הדפוס) ממדפיס למדפיס, עד שנקבעו בנוסח המונח לפנינו. וידוע ומפורסם הוא עד כמה משתבשים דברים כשהם עוברים על פה (בנוסח הטלפון השבור הידוע…) ועד כמה הם משתבשים במהלך העתקות והדפסות חוזרות ונשנות: האות כ"ף הופכת לבי"ת, דל"ת לרי"ש (וראו להלן על "פרוזדוד" שהפך ל"פרוזדור") והאו"ת ו"ו ליו"ד, מלים נדבקות זו לזו או מתפצלות לשתיים, משפט נעלם או חוזר על עצמו פעמיים, ועוד כיוצא בזה שיבושים, שכל מי שניסה להעתיק טקסטים ארוכים מכיר אותם היטב. לכך ראוי להוסיף גם את נוהגם של מעתיקים לקצר מילים או להביא אותן בראשי תיבות, כאשר מעתיק אחר מפרש את ראשי התיבות שלא כהלכה או פותח קיצור (כמובן בשגגה) שלא ככוונת המקצר, וכך הופך "רבי יהודה" (=ר"י) ל"ר' יהושע", "רב עוירא" (חכם בבלי מאוחר) ל"ר' עקיבא" (חכם ארץ ישראלי הקדום ממנו בהרבה) וכיוצא בזה עוד ועוד.
ובמקרה שלפנינו: פרופ' שמעון שרביט – בספרו "מסכת אבות לדורותיה", ספר שבלעדיו לא היינו מוצאים את ידינו ורגלינו בסבך נוסחיה של המסכת – אסף את כל נוסחי מסכת אבות שהתגלגלו במהלך הדורות בכתבי יד של המשנה, בסידורים שבהם שוקעה המסכת ובדברי פרשנים, והציב בפנינו עולם מגוון ומסובך עד מאוד. לאור המידע שבספרו יש לשאול: מי החכם שדבריו הובאו במשנה זו? ברוב הנוסחאות נאמר "רבי יעקב", ונהוג לטעון שהכוונה לר' יעקב בר קורשאי (הנזכר לעיל ג, ט).

אבל באחד מכתבי היד של המסכת, כתב יד קויפמן של המשנה (הועתק כנראה באיטליה במאה השתים־עשרה ונחשב לאחד הטובים שלה), נאמר כאן: "רבי עקיבה אומר"! ויש לשים לב לדמיון הגראפי והצלילי שבין השמות עקיבה/ יעקב. ואם אין זה שיבוש שחל כבר בשלב ההעברה על פה, בהחלט אפשר לשער ש"עקיבה" נעשה ל"יעקב" במהלך ההעתקות השונות. השאלה מי בעל המאמר חשובה כדי לקשר אותו אל שאר תורתו של אותו חכם ולקבוע את זמנו של המאמר ואת הקשרו החברתי.

ר' עקיבא "מככב" במסכת אבות (ראו לעיל ג, יז־כ). האם אפשר שמאמר זה (וגם הבא בעקבותיו) שלו הם? ושמא בכל זאת הם שייכים לחכם ידוע פחות, הלא הוא ר' יעקב בר קורשאי (אם אין הכוונה לר' יעקב אחר?). ועוד לא אמרנו כלום על נוסח נוסף המצוי בסידור ספרדי קדום שבו מיוחס המאמר ל"ר' אלעזר בן יעקב"! ההכרעה כאן, כמו במקומות רבים עד מאוד בספרות חז"ל, כולל בהרבה ממאמרי מסכת אבות (כגון להלן ד, כז), איננה פשוטה כלל וכלל.