אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה כב

הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא.

וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:

הוּא :: ר' יעקב (או שמא ר' עקיבא?) שנזכר במשנה הקודמת, הָיָה אוֹמֵר :: ואולי יש לראות את המאמר הזה, שאופיו הדתי־אמוני בולט, כהמשך לקודמו, שבו נקבע כי ההתנהגות בפרוזדור, בעולם הזה, היא שמאפשרת את הכניסה לטרקלין, אל העולם הבא. מציאותם של שני העולמות מעוררת את השאלה איזה משניהם הוא בעל ערך רב יותר.

מסתבר שהתשובה על שאלה זו איננה פשוטה, ור' יעקב משווה ביניהם בשני מישורים שונים: מצד התענוג שהם מספקים לאדם מכאן ומצד משקלם ורושמם מכאן.

יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא :: אפילו שעה אחת, כלומר זמן קצר, שבה נוהג האדם בעולם הזה בדרך הנכונה והראויה (על "מעשים טובים" ראו לעיל ד, יג), היא בעלת משקל וערך (זה פירוש "יפה מ…") יותר מכל חיי העולם הבא, שהרי ההתנהגות בעולם הזה היא המקנה לאדם את הזכות להיכנס לעולם הבא. כלשון המדרש המצטט את דברי ר' יעקב ומוסיף: "שהעולם הבא אינו בא אלא מכוח העולם הזה" (קהלת רבה ד, ו).

ויחד עם זה: וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה :: אך כשאנו עוסקים בתענוג הרוחני, הרי שכל חיי העולם הזה על תענוגותיהם אינם מגיעים לעוצמת התענוג הרוחני שזוכה לו האדם בכל רגע ורגע בעולם הבא. מסקנתה של ההשוואה: כדי לזכות בקורת רוח בעולם הבא, יש לעסוק בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה.

רבים נתקשו בהבנת חלקו הראשון של המאמר ועל כן יש המנסחים אותו אחרת: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה כחיי העולם הבא", רוצה לומר: ששעה אחת של התנהגות ראויה בעולם הזה מאפשרת לאדם לטעום את מה שמזומן לו בעולם הבא. לפי קריאה זו עדיף העולם הבא על העולם הזה מכל בחינה שהיא.

"הרוח נושבת קרירה"

הצירוף "קורת רוח" נדיר עד מאוד בלשון התנאים ובמשנה נמצאנו רק כאן (לעומת זאת "קור רוח" איננו מצוי בלשון חז"ל). במקביל נמצא פעם גם "קורת נפש" (בבלי, ברכות טז ע"ב) במשמעות זהה: הנאה, שלווה ותחושה של סיפוק. לפני מותו אומר משה כי הוא מבקש לברך את ישראל, "שלא מצאו ממני קורת רוח כל ימיי, מפני תוכחות ואזהרות שהייתי מוכיחן" (תנחומא, מהדורת בובר, ואתחנן ו), וחז"ל אף קבעו כי "אין קורת רוח לאישה אלא בבית בעלה" (רות רבה ב, טו), כי עבד טוב הוא עבד "שיש לו לרבו קורת רוח הימנו" (בבלי, כתובות מ ע"ב) וכי "היין נותן קורת רוח לזקן ומשיב את נפשו ומאיר את עיניו" (אליהו זוטא, יג). האם יש קשר בין קור וקרירות לבין "קורת רוח"? התחקות אחרי גלגוליו של צירוף לשוני זה מבטיחה לעושים זאת שעה של קורת רוח.

ביקור חטוף בעולם הבא
החיים בעולם הזה ממשיכים על פי חז"ל בעולם הבא, ונמצא בספרותם כמה וכמה תיאורים של המתרחש בעולם מופלא זה. יש המדגישים רק את ההנאות הרוחניות המזומנות בו לצדיקים: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא פרייה ורבייה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה" (בבלי, ברכות יז ע"א), ונראה שר' יעקב מדבר על סוג כזה של הנאה.

מאידך גיסא נמצא גם תיאורים גשמיים יותר, ואולי עממיים יותר, של הריחות והצבעים והטעמים והקולות המובטחים ליושבי העולם הבא: קול שירתם של מלאכי שמים המתערב בפכפוך פלגי מים זכים, ריחות הדסים או ורדים, חופות זהב מצופות באבנים יקרות, רחצה בנחלי חלב, מאכלים מתוקים כדבש וכיוצא באלה (ילקוט שמעוני לבראשית, רמז כ). בין השאר גם יזכו הצדיקים לצפות בקרב איתנים בין שתי חיות מיתולוגיות, הלוויתן ושור הבר (הקרוי גם "בַּהמות"), אשר תהרוגנה זו את זו ומבשרן יאכלו הצדיקים, בצד שתייה כיד המלך מן היין המשומר, שהוא המשובח ביינות, בציר 0001 , כיוון שנשמר לצורך זה כבר מבריאת העולם (במדבר רבה יג, ב).

תשובה בעניין התשובה
שאלה: החברה הישראלית עוסקת הרבה בנושא החזרה בתשובה (וכן, מנגד, ב"יציאה בשאלה"). מה היא בעצם "תשובה"?
תשובה: העיקרון הבסיסי של התשובה הוא עזיבת דרך החטא והחלטה שלא לשוב אליה עוד. לרעיון זה שורשים כבר במקרא, ובעיקר בדברי הנביאים, כגון "שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד, ב־ג) או "החפוץ אחפוץ מות רשע? נאום אדני ה', הלוא בשובו מדרכיו וחיה" (יחזקאל יח, כג). ואב־ הטיפוס המקראי של רעיון זה הוא סיפורם של אנשי נינוה, שנענו לקריאתו של יונה "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם…" (ג, ח). חז"ל פיתחו נושא זה עוד ועוד, ואף קבעו שיש לקרוא את ספר יונה בתפילת מנחה של יום הכיפורים, יום התשובה בה"א הידיעה. אמנם יש הסבורים כי "תשובה מכפרת על עבירות קלות" בלבד (משנה יומא ח, ח), אבל בדרך כלל מפליגים חכמים עד מאוד בשבחה של התשובה: "גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם" (בבלי, ראש השנה יז ע"ב), ואפילו "היה אדם רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, המקום מקבלו" (תוספתא, קידושין א, טז), ונראה שהתשובה מכפרת לו על כל חטאיו.

במדרש פרקי דרבי אליעזר (פרשה מב) מביאים כדוגמאות קיצוניות לאנשים שחזרו בתשובה גם את המלך אחאב, את המלך הרשע מנשה (וראו דברי הימים־ב לג, יג־כ), וכן את החכם ר' שמעון בן לקיש, "שהיה הוא ושני רעיו בהרים גוזלין וחומסין כל אשר יעבור עליהם בדרך. מה עשה ר' שמעון? הניח לשני רעיו שודדין בהרים ושב לאלוהי אבותיו בכל לבו בצום ובתפילה, והיה משכים ומעריב לבית הכנסת לפני הקב"ה והיה עוסק בתורה כל ימיו ובמתנות עניים ולא שב על מעשיו הרעים עוד, ונתרצית [=נתקבלה ברצון] תשובתו" וכמוהו רבים. מתוך הכרה בחשיבותה של התשובה ובשבריריותו של המצב האנושי, שכן "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), קבעו חז"ל כי על האדם לבקש לחזור בתשובה בכל אחת ואחת משלוש התפילות הנאמרות בימות החול. וכך הוא נוסח הברכה החמישית מברכות תפילת העמידה, היא תפילת "שמונה עשרה": "השיבנו אבינו לתורתך … והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה". בצד זה קבעו חכמים ימים מסוימים המיוחדים לתשובה, הלוא הם "עשרת ימי תשובה" שמראש השנה ועד יום הכיפורים.
בהקשרו המקורי – במקרא, בספרות חז"ל ובספרות המוסר של ימי הביניים – מושג התשובה רלוונטי לכל אדם מישראל המקבל על עצמו בהקשר הדתי לשוב מחטאיו ולתקן את דרכיו. עם זאת, בשיח של החברה הישראלית הוא מכוון בעיקר כלפי אלו שאינם שומרי מצוות, אשר בשלב כזה או אחר של חייהם – בנסיבות שונות ובשל סיבות מגוונות – עזבו את אורח החיים שנהגו בו וקיבלו עליהם אורח חיים דתי, ברמות שונות של הקפדה ובמידות שונות של ניתוק מן החברה והמשפחה שבתוכה גדלו. ר' יעקב היה בוודאי משבח תהליך זה, המתמקד בדברים שבין אדם לאלוהיו, אך לא היה מסתפק בו, שהרי הוא תובע ומזכיר שבצד התשובה יש צורך גם ב"מעשים טובים", הנופלים בתחום שבין אדם לחברו, וכפי שנהג גם בן לקיש.