אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה כד

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ,

פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר :: ולמעשה הוא מצטט כצורתם שני פסוקים מספר משלי, שאותם נהג לומר בהזדמנויות שונות:

"בִּנְפלֹ אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כד, יז־יח) :: זה אחד מן המאמרים בספר משלי המגלה חכמה בעלת אופי מעשי־תועלתני: אל לו לאדם לשמוח כאשר אויבו נכשל ונופל, שכן האלוהים יראה שמחה זו באור שלילי וכתוצאה מכך יסיר את כעסו וזעמו מן האויב. בסופו של דבר, אם כן, השמחה לאידו של היריב תהיה לו דווקא לתועלת.

ראוי להעיר כי בהרבה נוסחים טובים של מסכת אבות מצוטט רק הפסוק הראשון (עד "יגל לבך"), ואם אין כאן קיצור מטעמים טכניים בלבד, ניתן לראות בכך ביטוי לתחושה של אי־נוחות מסוימת מן התועלתיות המעשית העולה מפסוקים אלה.

אי־נוחות זו מתבטאת גם בפרשנויות הרבות שהוענקו להם, כגון שהאיסור על שמחה הוא רק לגבי אויב שהוא מבני ישראל; שהשמחה לאיד מפתחת באדם תכונות לא חיוביות ולכן ראוי להימנע ממנה; שהשמחה לאידו של השונא עשויה להיחשב כחלק מעונשו, ועל כן יופחת בעקבותיה במידת מה עונשו המקורי, ועוד כיוצא בזה פרשנויות שחלקן הן בעלות אופי אפולוגטי.

את פשוטו של המאמר יישם בחייו החכם הבבלי רבא. כשחלה ביקש ממשרתו להודיע ברבים על כך, ואמר: "מי שאוהב אותי – יבקש עלי רחמים. ומי ששונא לי – ישמח לאידי, וכתוב 'בנפול אויבך אל תשמח וכו'" (בבלי, ברכות נה ע"ב [המקור בארמית]) וכך יסייעו לרבא להחלים הן אוהביו והן שונאיו.

שמחה לאיד

פתגם עממי אומר כי "אין שמחה כמו שמחה לאיד", היינו שמחה למפלתו של אחר, שונא או מתחרה (יסוד הביטוי הוא במשלי יז, ה: "שמח לאיד לא ינקה"). אבל נראה ששמואל הקטן היה דוחה פתגם זה בשתי ידיים. ברוח דבריו אומר המדרש (פסיקתא דרב כהנא, הוספה ב), כי שלוש פעמים נזכרת בתורה השמחה בקשר לחג הסוכות (כגון "ושמחת בחגך" [דברים טז, יד]), "אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. ולמה? בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג [=סוכות] אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו [ולא בשאר הימים]. למה? כדאמר שמואל 'בנפול אויביך אל תשמח'". (אגב נעיר כי בימינו קוראים את ההלל, אם כי לא בשלמותו, בכל ימי הפסח.)

מתברר כי אפילו נס הישועה הגדול של טביעת המצרים בים סוף איננו מזמין שמחה מלאה על אירוע זה, שכרוך בו אובדן חיי אדם. במקום אחר מספר התלמוד הבבלי כי בשעת טביעת המצרים ביקשו מלאכי השרת לומר את דברי ההלל והשירה היומיים לפני אלוהים בשמים, אך הוא אמר להם: "מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה לפני?!" (סנהדרין לט ע"ב).

גם המצרים נבראו בצלם אלוהים, גם הם מעשי ידיו, ואף שהם ראויים לעונש החמור שהושת עליהם, אין הדבר צריך לעורר שמחה. גם לגבי דור המבול שהושמד כולו מספר המדרש כי "שבעה ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שיבוא מבול" (בראשית רבה כז, ד), ובכלל, כאשר מוצא אדם להורג – לאחר שנמצא אשם בבית דין – גם הקב"ה מיצר על כך (משנה, סנהדרין ו, ה).
ברוח דברים אלו נוהגים להסביר מנהג בליל סדר המיוחד לקהילות האשכנזים. בשעת מניית מכות מצרים (דם, צפרדע, כינים וכו') נוהגים לרוקן מעט יין מן הכוס אל צלחת (או על מפת השולחן…), וזאת מתוך רצון לפגום מעט בשמחת החג, כדי לא להגיע אל "בנפול אויבך שְמח" שמחה שלמה ומלאה.

המ"ם של אמ"ת
את חלק ה"כתובים" שבתנ"ך פותחים הספרים תהלים, משלי ואיוב, ונהוג לציינם בראשי התיבות אמ"ת. ספר משלי נמנה על ספרות החכמה המקראית (יחד עם מגילת קהלת וספר איוב) ועיקרו פתגמים, נאומי לקח ומשלים, הבאים לאלף את קוראיו דעת ולהדריכם בדרך החיים הנכונה, מבחינה דתית ומעשית גם יחד, כגון: "בן חכם ישמח אב / ובן כסיל תוגת אמו" (י, א), "חושך שבטו שונא בנו" (יג, כד) או "יהללך זר ולא פיך" (כז, ב) ועוד ועוד.

ספר משלי יוחס בכותרתו ל"שלמה בן דוד מלך ישראל", ובכל זאת מלמד התלמוד הבבלי, שלא תמיד נחשב ספר זה כראוי להיכלל בכתבי הקודש, וזאת משום ש"דבריו סותרין זה את זה" (שבת ל ע"ב), כגון הפתגם המצוטט בפיו של שמואל הקטן לעומת "באבוד רשעים רינה" (יא, י), היינו ששמחה גדולה היא לחזות במפלת אדם רשע. לפי מקור אחר ביקשו לגנוז את ספר משלי משום שטענו שהוא "משלות" בלבד (אבות דרבי נתן נוסח א, א), עד שבאו חכמי ימי הבית השני – הם אנשי הכנסת הגדולה (לעיל א, א)- ופירשוהו בדרך שתבטל את הסתירות.
מתוך כעשרים ציטוטים שיש במשנה מספר משלי, באים כמחציתם במסכת אבות, והדבר איננו צריך להפתיענו, שהרי גם מסכת זו היא חלק מספרות החכמה העברית הקדומה (וראו ג, יח או ד, א). הקישור בין ספר משלי למסכת אבות בולט במיוחד במאמר שלפנינו, שבו מצוטטים שני פסוקים כאילו הם דבריו של החכם, אף בלא מילת ציטוט כגון "שנאמר".
אגב, את הסתירה בין הפסוקים המצוטטים בידי שמואל הקטן לבין "באבוד רשעים רינה" תירץ כבר המדרש כאילו מדובר בשני סוגי שונאים: דברי שמואל הקטן תקפים רק לגבי שונא מבני ישראל, והפסוק האחר עניינו בשונא כגון המן הרשע (פרקי דרבי אליעזר, מט).

על שמואל הקטן
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה לספירה. על השאלה מדוע התווסף לשמו הכינוי "הקטן", משיבים המקורות: "לפי שהוא מקטין עצמו. ויש אומרים: לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי [= הוא שמואל הנביא]" (ירושלמי, סוטה ט, יג). רק אגדות מעטות מפיו של שמואל הקטן הגיעו לידינו (כגון מדרש תהלים צד, ד), ואף לא הלכה אחת, ובכל זאת דמותו היא ידועה ומפורסמת, וזאת בזכות מידותיו.

המקורות מספרים שהקפיד מאוד שלא לבייש אף אדם, גם אם יעלה לו הדבר בכבודו שלו (בבלי, סנהדרין יא ע"א), ומסופר שכאשר שמעו חכמים בת־קול האומרת כי יש ביניהם אדם הראוי שתשרה עליו השכינה, הביטו כולם לעברו של שמואל הקטן (שם).

לפי המסורת שמואל הקטן הוא מי שחיבר את "ברכת המינים", הברכה השתים־עשרה שבתפילת העמידה (הידועה גם בשם "תפילת שמונה עשרה"), שהיא למעשה קללה המכוונת מיסודה כנגד יהודים שנטו אחרי הנצרות (בבלי, ברכות כח ע"ב), ומעניין שהתקנת ברכה זו מיוחסת דווקא למי שהציע שלא לשמוח לאידו של אויב. כשמת שמואל הקטן אמרו עליו: "הוי חסיד, הוי עניו, תלמידו של הלל" (בבלי, סנהדרין, שם), וכיוון שלא היו לו בנים, הספידו אותו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ואמרו: "כשהמלכים מתים – מניחין כתריהן לבניהם, עשירים מתים – ומניחין עושרם לבניהם, שמואל הקטן – נטל כל חמודות של עולם והלך לו" ואין מי שיירש את תכונותיו המעולות (מסכת שמחות ח, ז). למסורת אחרת, שעל פיה הלך שמואל הקטן לעולמו עוד קודם לחורבן, ראו לעיל א, יז.