אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה כח

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד :: שלוש מידות רעות אלה מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם :: מביאות לקיצור חיי האדם בעולם הזה ולהקדמת מותו (על "מוציאין את האדם מן העולם" במשמעות זאת ראו לעיל ב, טז).

דבריו של ר' אלעזר הקפר נראים כוואריאציה על דברי ר' יהושע בן חנניה (שם), המונה אף הוא שלושה דברים המוציאים את האדם מן העולם: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות". ואכן, עין הרע היא (גם) הקנאה בהצלחת האחר; התאווה הבלתי מבוקרת היא אחת מביטוייו של יצר הרע; ואילו הרדיפה אחר הכבוד עשויה לעורר באדם שנאה אל שאר הבריות.

בשבח המידות המגונות
המסורת הנוצרית של ימי הביניים מדברת על שבע מידות מגונות או שבעה חטאים האורבים לבני האדם: תאוות בשרים, גרגרנות, חמדנות, עצלות, זעם, קנאה וגאווה. מקצת מן החטאים עניינם בגוף ובצרכיו (גרגרנות ותאווה [המתבטאת במיניות פרועה] ואולי גם עצלות) והאחרים עניינם באופי האדם ובהתנהגותו. המלומדים הנוצריים אשר עסקו בשבעת החטאים (ובראשם הפילוסוף־התיאולוג תומאס אקווינס [איטליה, המאה השלוש־עשרה]) סימנו את התאווה כחטא המסוכן ביותר, במיוחד כאשר מדובר בתאוות הבשרים.
במשנה שלפנינו מזכיר ר' אליעזר שלוש ממידות אלה: קנאה, תאווה וגאווה (המתבטאת ברדיפה אחר הכבוד). מידות מגונות אחרות מרשימה זו הנזכרות במסכת הן עצלות (ב, כ), כעס (ב, טו) ו"יצר הרע" בכלל, שלא תמיד הוא אך ורק רע, וניתן לרתום אותו גם לצרכים חיוביים (ראו לעיל, ד, א). מתברר כי יחסם של חז"ל אל מידות שליליות אלו לא בא לפסול אותן פסילה מוחלטת. כך, למשל, יש גם תועלת בקנאה, וכבר קהלת עמד על כך שהקנאה שמקנא אדם בחברו היא אחד היסודות המניעים את העשייה האנושית (ד, ד) ולאו דווקא לשלילה.

ובכלל: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבלי, בבא בתרא כא ע"א), והיא מעודדת תחרות חיובית של יצירה פורייה. במדרש תהילים (לז, א) אף מדובר מפורשות בשבח הקנאה: "שאילולי הקנאה אין העולם עומד, ואין אדם נושא אישה, ואינו בונה בית", והדבר הולך ומודגם באברהם אבינו: "שאילולי קינא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ (ראו בראשית יד, יט). ואימתי קינא? שאמר למלכיצדק [מלך שלם, בראשית יד, המזוהה במדרש עם שֵם בן נח]: כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו? ולמי הייתם עושין צדקה? אמר ליה: על הבהמה ועל החיה ועל העוף. לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו [אוכל] לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף, לא היו יוצאין [וניצלים מן המבול], וכיוון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה [שאזכה לשכר גדול]. באותה שעה נטע אשל בבאר שבע …" וטיפל באורחים בשר ודם וכך הגיע לגדולה. ואף הגאווה איננה שלילית בלבד: "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית [של גסות רוח, כלומר קמצוץ של גאווה]" (בבלי, סוטה ה ע"א), שאם לא כן לא יעריך את עצמו ולא יעריכו אחרים את דבריו.
והוא הדין בעניין הכבוד. למרות כמה אמירות במסכת אבות שמהן משתקפת התייחסות חיובית כלפי הכבוד – כגון "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (ד, א); "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות" (ד, ח) – מביע ר' אליעזר הקפר יחס שלילי אל בקשת הכבוד. נראה אפוא שיש להבחין בין חלוקת כבוד לאחרים והיא דבר ראוי, ובין רדיפה אחר הכבוד האישי, ואותה מגנה החכם.

ובדומה נמצא בהמשך המסכת: "אל תבקש גדוּלה לעצמך ואל תחמוד כבוד" (ו, ה), ובמשנה שלאחריה ה"מתרחק מן הכבוד" הוא אחד מארבעים ושמונה מעלות שהתורה נקנית בהן. יחד עם זאת נאמר גם כי "כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו" (פתגם מימי הביניים הבנוי על מאמר התלמוד הבבלי: "כל המחזר על הגדוּלה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו" [עירובין יג ע"ב]), ומשמע שהכבוד או הגדולה כשלעצמם אינם דבר שלילי, אם זכה להם האדם בזכות מעשיו הטובים, אך הרדיפה אחריהם או אמצעים פסולים להשגתם הם הדבר הפגום.

"בית מדרשו שהלרבי אליעזר הקפד"
בכפר דבּוּרה הנמצא על אחת מגדותיו של נחל ג'ילבון שבמרכז רמת הגולן, נמצאו אבנים רבות מתקופת המשנה והתלמוד. אבנים אלו מצאו התושבים הסורים מן המוכן ושיבצו אותן במבנים שבנו. אחת מן האבנים המעניינות ביותר התגלתה במסגד הכפר, שם נעשה שימוש מישני באבן משקוף, שעליה מסותתים שני עופות דורסים המחזיקים זר במקוריהם, וכן הכתובת: "זה בית מדרשו שהלרבי [=של רבי] אליעזר הקפר", והיא עדות שחכם זה בילה חלק מחייו באזור רמת הגולן.

והנה, חוקרי ההיסטוריה של תקופת ימי המשנה והתלמוד חלוקים ביניהם בשאלה עד כמה אמין המידע ההיסטורי שניתן להפיק ממקורותינו, והאם, דרך משל, שמות החכמים הנזכרים במשנה, בתלמודים ובמדרשים (למעלה מאלפיים!) אכן מעידים על דמויות אמיתיות שהילכו על פני האדמה, או שמא אין הם, או חלקם, אלא פיקציה ספרותית של עורכים מאוחרים.

תגליות ארכיאולוגיות מסייעות, כמובן, לאוחזים בדעה הראשונה. עם זאת יש להודות, כי רק מספר קטן עד להפליא של שמות חכמים המוכרים לנו מספרות חז"ל מתועד גם בממצא הארכיאולוגי כגון קברים, כתובות הקדשה בבתי כנסת וכיוצא בהם (וראו לעיל על הממצא בקברים שבבית שערים [ב, ד]). מאידך גיסא מספקת לנו הארכיאולוגיה שמות רבים של חכמים אשר אינם מתועדים בספרות חז"ל, והתמיהה גדולה. המשקוף מבית מדרשו של ר' אליעזר חשוב גם בהיותו עדות ארכיאולוגית ולא רק ספרותית לקיומם של בתי מדרש בתקופת המשנה.
בין מאמריו הבודדים של ר' אליעזר מצויה גם הקביעה כי "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל", היינו שיעלו ארצה על כל יושביהם (בבלי, מגילה כט ע"א), וכן עצתו: "הווי כאסקופה תחתונה [=מפתן הבית], שהכל דשין בה [=דורכים עליו]. וסוף כל הבניין נסתר [=וגם אם הבניין כולו ייהרס], היא במקומה עומדת" (אבות דרבי נתן נוסח א, כו), והיא קריאה להיות צנוע ומן הנעלבים שאינם עולבים. המשקוף מבית המדרש של ר' אליעזר מצטרף אפוא יפה אל מאמרים המיוחסים לחכם זה שעניינם בבתי מדרש ובמשקופים דווקא. אולי כל זה הוא פרי המקרה, אבל אין בכך כדי להפחית את ההתרגשות שאחזה במחקר עם גילוי הכתובת האמורה.

על ר' אל(י)עזר הקפד
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בימיו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, בסוף המאה השנייה לספירה. זה הוא מאמרו היחיד שבמשנה, ובכלל רק אחדים ממאמריו של חכם זה הגיעו לידינו בספרות חז"ל, שבה הוא קרוי לעיתים "אליעזר" ולעיתים "אלעזר", לעיתים "הקפר" ולעיתים "בן הקפר". השם "קפר" הובן כעדות למקום שממנו בא ר' אליעזר או כעדות למקצועו: עושה זפת (וכמוהו: "כַּפָּר", וכך קרוי ר' אליעזר בכמה מעדי הנוסח של מסכת אבות) או יוצר תרופות ותבלינים מצמח הקרוי "קפר" (הוא הצלף capparis)