אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה כ

רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם.

וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:

רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר :: ומאמרו מורכב משני חלקים ולא ברור אם הם קשורים ביניהם.

הראשון עניינו בהתנהגות חברתית ראויה: הֱוֵה מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם :: היה תמיד הראשון להקדים ברכת שלום כשאתה פוגש בני אדם אחרים, "כל אדם", ללא קשר למעמדם ולזיקתם אליך, כדרכו של רבן יוחנן בן זכאי, "שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק" (בבלי, ברכות יז ע"א).

וֶהֱוֵה זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי ראֹשׁ לַשּׁוּעָלִים :: ראוי לו לאדם להיות תמיד, בכל תחום ועניין, בקבוצת המעולים והחשובים ולא בין הפחותים מהם, גם אם יחסית מצבו יהיה טוב יותר בקבוצה הפחותה. האריה מסמל את המלוכה והגבורה (ראו עוד ה, כג) ואילו השועל נחשב כבעל חיים בזוי וקל ערך. הבחירה בשני חלקי גוף (ראש מול זנב) נובעת מן הרצון לצייר קצוות פיזיים המסמלים גם קצוות חברתיים וערכיים (והשוו לשון הברכה: "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" [דברים כח, יג]). – המבקשים לקשר את שני חלקי המאמר אל קורות חייו של ר' מתיא, אשר עזב את ארץ ישראל וגר ברומי, ידגישו כי דווקא בעולם הנוכרי, שבו חיים יהודים וגויים בכפיפה אחת, יש חשיבות גדולה לעניין הקדמת השלום ל"כל אדם", וכי רק מי שמצוי בגולה, אפילו עלה בה לגדולה, יאמר כי עדיף להיות בארץ ישראל, בין האריות, גם אם לא יגיע שם למעמד של ראש.

מי אומר שלום ראשון
לא הכול סברו כי אמירת שלום לכל אדם היא התנהגות מחייבת דרך קבע. לעיתים דווקא ראוי להימנע ממנה. דעה זו עומדת כנראה ביסוד דבריו של ר' אליעזר, האומר כי תלמיד "הנותן שלום לרבו … גורם לשכינה שתסתלק מישראל" (בבלי, ברכות כז ע"ב).

רש"י מסביר כי הכוונה לתלמיד שמברך את רבו בדרך אגב, כפי שהוא נוהג לברך את חבריו ובני גילו ("אהלן! מ'נשמע? איך הולך?"), במקום שיעשה זאת בכבוד ובמורא הראוי ("שלום עליך מורי ורבי" או כדומה). אבל אפשר להציע פירוש אחר לדברי ר' אליעזר. מתברר כי היו חכמים שסברו שמלכתחילה אין זה ראוי שאדם יפנה אל גדולים ממנו ויברכם ראשונה. וכך מסכם את הדיון בסוגיה זו ר' יוסף קארו, בעל החיבור ההלכתי "שולחן ערוך" (המאה השש־עשרה): "לא יתן [אדם] שלום לרבו, ולא יחזיר לו שלום, כדרך שאר העם, אלא שוחה [=קד קידה] לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד 'שלום עליך רבי' … ויש אומרים שאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל" (יורה דעה, סימן רמב).
נראה אם כן כי ההוראה להקדים ולומר שלום תלויה גם בנוהגי הנימוס המקובלים בחברות שונות, והשאלה "מי אומר שלום ראשון – זה שעולה או זה שיורד", איננה זוכה לתשובה חד־משמעית.

השועל ופיקוד דרום
פרופ' יהודה פליקס, שחקר רבות את החי והצומח של ארץ ישראל הקדומה, קבע (בספרו "החי במשנה") כי "השועל" הנזכר במסכת אבות אינו אלא בעל החיים המוכר לנו היום בשם תן ( jackal ). אכן, קיים דמיון חיצוני גדול בין התן לבין השועל (השועל קטן במקצת מהתן והוא בעל אוזנים ארוכות יותר), והתן אף נפוץ הרבה יותר בארץ ישראל. אולם הסיבה שבגללה קבע פליקס כי המשנה עוסקת בתן, נובעת מכך שהתן הוא זה שמעביר בנשיכתו את מחלת הכלבת, דבר המתיישב יפה עם האזהרה (לעיל ב, י) מפני נשיכתו של השועל/התן. בין כך ובין כך, מבחינה ספרותית ענייננו בהופעת השם "שועל".
כבר במקרא הוא מתואר כבעל חיים המזיק לחקלאות ("שועלים קטנים מחבלים כרמים" [שיר השירים ב, טו]) וכחיה המסתתרת בין החורבות (יחזקאל יג, ד; איכה ה, יח). השועל הוא חיה זהירה ביותר, ומכאן דימויה העממי כרמאית וכנכלולית. השועל מופיע במשלים רבים, וכבר בתקופת חז"ל מוכרים היו מאות "משלי שועלים" (בבלי, סנהדרין לח ע"ב), כגון משל זה: "משל לשועל שמצא כרם והיה מסויג [=מגודר] מכל פינותיו והיה שם נקב אחד, וביקש להיכנס בו ולא היה יכול. מה עשה? צם שלושה ימים עד שרזה וחלש ונכנס באותו נקב, ואכל ושמן. ביקש לצאת ולא יכול היה לעבור. חזר וצם שלושה ימים אחרים עד שרזה וחלש וחזר להיות כשהיה, ויצא. כאשר יצא הפך פניו והביט בו ואמר: כרם כרם, מה טוב אתה ומה טובים הם הפירות שבתוכך, אבל מה הנאה יש ממך? כשם שאדם נכנס אליך כך הוא יוצא ממך" (קהלת רבה ה, יד [חלקו בארמית]). והנמשל הוא העולם הזה: "כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא" (קהלת ה, יד). משל זה מוכר היה גם לממשל המשלים היווני איזופוס, והוא מפורסם גם בקרב תרבויות אחרות.
השועלים זכו לפרסום בעיקר בזכות שלוש מאות מהם שבין זנבותיהם קשר שמשון לפידים בוערים כששילח אותם לנקום בפלישתים ולשרוף את שדותיהם (שופטים טו, ד). על שמם, כידוע, נקראה יחידה מיוחדת שפעלה בדרום הארץ בזמן מלחמת העצמאות, הלוא הם "שועלי שמשון", והם מככבים גם בתג היחידה של פיקוד הדרום. נראה שעל שם צורת זנבו של השועל נקרא אחד מזני הדגנים בשם "שבולת שועל", שם המצוי כבר במשנה (חלה א, א). יחד עם החיטה, השעורה, הכוסמת והשיפון חלים עליו הלכות מיוחדות כגון החובה לברך על אכילת לחם הנעשה ממנו "המוציא לחם מן הארץ", ועוד. כך הצליח השועל, חיה חמקמקת וטמאה, להיכנס גם אל עולם ההלכה.

שועל או אריה
מעניין לגלות כי בספרות חז"ל שוררת אי הסכמה באשר לתוקפו של הכלל שניסח ר' מתיא. בתלמוד הירושלמי (סנהדרין ד, ח) מובא כפתגם עממי כי "הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות". הדילמה ברורה. מה עדיף להיות: ראש כפר קטן או חבר מועצה שוּלי בעיר גדולה? קבוצה מובילה בליגה השנייה או קבוצת תחתית המדשדשת בליגה הגבוהה ממנה? הטוב שבתלמידי כיתה חלשה או תלמיד בינוני בכיתה מתקדמת? מסתבר כי אין תשובה פשוטה ואחת לסוגיה זו, וחיינו נעים תמיד בין שני פתגמים אלה, ראשים וזנבות לשועלים ולאריות גם יחד. אגב כדאי להעיר כי את מאמרו זה של ר' מתיא קישרו לא פעם אל פתגם ידוע של בן רומא, יוליוס קיסר: "מוטב להיות הראשון בכפר קטן מאשר השני בכרך רומי", מאמר המנוגד בתכלית למאמרו של ר' מתיא, אך התואם את הפתגם העממי המובא בתלמוד הירושלמי.

על ר' מתיא בן חרש
חכם יליד ארץ ישראל שחי ופעל במחצית המאה השנייה לספירה, וששמו הפרטי היה במלואו מתתיה או מתתיהו. ר' מתיא ירד מארץ ישראל, כנראה לאחר מרד בר כוכבא, והקים ישיבה ובית דין ברומי, אשר שמעם יצא למרחוק עד שאמרו עליו "[הלֵך] אחר רבי מתיא לרומי" (בבלי, סנהדרין לב ע"ב), ומסופר כי חכמי ארץ ישראל שביקרו בעיר זו אכן פגשו בו ודנו עמו בעניינים שונים. חכם זה נזכר פעמים בודדות במשנה (כגון יומא ח, ו) ואף במקורות המאוחרים לה אין הוא מופיע רבות, כנראה בשל ריחוקו הגיאוגרפי ממרכזי הלימוד בארץ ישראל ובבבל. מקורות מאוחרים מפליגים בתיאור עושרו של ר' מתיא בן חרש ובהדגשת יראת החטא שלו. מסופר בהם כי הוא אף נעץ בעיניו מסמרים מלובנים באש כדי לא להתבונן בשטן שבא לפתותו בדמות אישה יפה (ילקוט שמעוני לבראשית, רמז קסא). לפי מסורת מאוחרת הוא קבור בכפר עילבון שבגליל התחתון.