אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה ג

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם,

לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין,

עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם:

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנּחַֹ וְעַד אַבְרָהָם :: והם מנויים בבראשית פרק יא, החל בשֵם (בנו של נח) וכלה בתרח ובאברהם בנו.
לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם :: גם בדורות אלו היו אנשים רבים שטופים בחטא, אלא שזכותו הגדולה של אברהם אבינו מנעה את השמדתם. צדיקותו של נח אפשרה רק את הצלתו שלו, ואילו אברהם הציל במעשיו את העולם כולו, את דורו שלו ואת הדורות שקדמו לו, לקיים מה שנאמר במשנה א: "ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם". על אברהם ראו גם במשנה הבאה.

מה אורך אפך

בדיונים המוקדשים לניתוחים פלסטיים נמצא עיסוק מרובה בשאלת "אורך האף" האנושי הסביר והרצוי, תוך דיון באפשרויות לקצר או לשנות את צורת האף ואורכו במקרה הצורך.
לפי פשוטו של הביטוי "ארך אפיים", אורך אפו של האדם הוא הקובע את מידת סבלנותו ואת משך הזמן שהוא ממתין לפני עשיית מעשה כלשהו: "טוב ארך אפיים מגיבור / ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב [פסוק המצוטט לעיל ד, א]).
בהשאלה מצוי ביטוי זה במקרא גם לגבי האלוהים (כגון בשמות לד, ו), וכך הוא גם במשנתנו. אך מה הקשר שבין אורך האף לבין אופן ההתנהגות? האף, כידוע, הוא אבר הנשימה, וגם המקום שבו מצויה לפי המקרא רוח החיים (כנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב, ז]), ולפי זה זיהו הקדמונים את הנשימה ואת האף זה עם זה (וכשמדובר בשני הנחיריים, אפשר לדבר גם על "אפיים").
והנה, נשימתו של האדם הכועס היא מהירה וקולנית, בעוד שהאדם הרגוע והסבלני נושם באיטיות וקול נשימתו כמעט ואיננו נשמע. ארך אפיים הוא אפוא האדם המתון שנשימתו איטית, בעוד שבעל "חרון אף" הוא הכועס, כגון "ויחר אף יעקב ברחל" (בראשית ל, ב) או "חרון אף ה'" (במדבר לב, יד).
מבחינה זו גם "ארך רוח" (קהלת ז, ח) משמעו אדם סבלני ושקול בתגובותיו, ואילו אש הקודחת באפו של האלוהים היא ביטוי לזעמו הגדול (דברים לב, כב ועוד).
המבקשים לשנות את אורך אפם מתבקשים אפוא להמתין באורך רוח עד שיגיעו לגיל המתאים ועד שימצאו את המנתח הנכון שיציע להם את הגודל והאורך הראוי לאפם.

 אכילה, שתייה, ומה עוד?
בין מעלותיו של אברהם (שהוא גיבורה הבלעדי של המשנה הבאה) יש למנות את הכנסת האורחים שנהג בה. במדרש מסופר על אברהם ושרה ש"היה ביתם פתוח לרווחה ומפרנסין וזנין כל עובר ושב" (בראשית רבתי, עמ' 215 ).
מסתבר כי מצוות הכנסת אורחים היא, על פי חז"ל, אחת מחמש המצוות המבטיחות לאדם שכר רב בעולם הזה ובעולם הבא: "כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה …" (בבלי, קידושין לט ע"ב), ואברהם – ראשון מכניסי האורחים בסיפור המקראי (בראשית יח) – הוא הדוגמא שאותה יש לחקות.
ובדומה לו נהג איוב, ש"עשה ארבעה פתחים לביתו. ולמה עשה איוב ארבעה פתחים לביתו? כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית. הבא מן הצפון ייכנס כדרכו, הבא מן הדרום ייכנס כדרכו, וכן לכל רוח [=כיוון], לכך עשה איוב ארבעה פתחים לביתו" (אבות דרבי נתן נוסח א, ז).
אברהם גם נטע אשל בבאר שבע (בראשית כא, לג), וכבר קדמונים פירשו את שמו של אותו עץ כראשי התיבות "אכילה, שתייה, לוויה" (מדרש תהילים לז, א). הלוויה שבה מדובר היא חובתו של מארח נדיב ללוות את אורחיו בצאתם מביתו כברת דרך כלשהי, כפי שעשה אברהם עם המלאכים שביקרוהו (בראשית יח, טז).
בחיבור מן המאה העשירית לערך (אלפא ביתא דבן סירא) מפרשים "אשל": "אכילה שתיה לוויה. ויש אומרים לינה", וכך התגלגל הביטוי גם אל לשוננו: "החזר הוצאות המשולם לעובד בגין עבודה שמחוץ לתחום הישוב שבו מצוי מקום מגוריו ומחוץ לתחום הישוב שבו מצוי מקום עבודתו" (זו הגדרת נציבות שירות המדינה למונח אש"ל).