אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה ז

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר,

שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (במדבר יד)

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (במדבר יד, כב). בניגוד למתואר במשנה הקודמת, העוסקת בעשרת הניסים שאירעו לעם ישראל במצרים ועל ים סוף, מזכירה משנה זו את התנהגותו כפויית הטובה של העם. לא רק שלא הודה על כל הניסים שזכה להם, אלא אף הטריח על הקב"ה וניסה לבדוק את כוחותיו, יכולותיו ובעיקר את סבלנותו ואורך רוחו בהציגו בפניו כל פעם אתגר אחר, כגון הוצאת מים מסלע והספקת מזון במדבר, או דברי תלונה ותואנות שונות. אמת, אפשר ש"עשר" שבפסוק הוא מספר עגול בלבד (ראו לעיל ה, א) – וכך אמנם פירשו הרשב"ם ("עשר: הרבה") ואבן עזרא ("עשר: רבים. והזכיר 'עשר' בעבור היותו סך חשבון [=מספר עגול], כי הוא סוף האחדים וראש העשרות") – אך המדרשים (ראו להלן) יודעים לפרט באלו ניסיונות המדובר.

מה היו עשרת הניסיונות?

כמה הצעות מצאנו בספרות חז"ל כדי לקבוע באילו ניסיונות המדובר, והכול מתוך הנחה כי המספר 10 איננו מספר עגול או סתמי. במסכת אבות דרבי נתן (נוסח א, לד) נאמר כך בעקבות חלק מן הפסוק הפותח את ספר דברים, "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מוֹל סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצירות": "עשרה ניסיונות ניסו אבותינו להקב"ה במדבר: 'במדבר' – שעשו את העגל, שנאמר 'יעשו עגל בחורב' (תהילים קו, יט); 'בערבה' – על המים [תלונת העם שבעקבותיה הוציא משה מים מן הסלע], שנאמר 'ויצמא שם העם למים' (שמות יז, ג); 'מוֹל סוף' – על שהמרו [=מרדו] על ים סוף, שנאמר 'וימרו על ים בים סוף' (תהילים קו, ז); 'פארן' – במרגלים, שנאמר 'וישלח אותם משה ממדבר פארן' (במדבר יג, ג); 'תופל' – אלו דברי תיפלות שתפלו על המן [באומרם עליו שהוא חסר טעם, במדבר כא, ה]; 'ולבן' – זה מחלוקתו של קרח (ראו להלן ה, כ); 'וחצירות' – על השלָו – הרי שבעה. ובמקום אחר הוא אומר 'ובתבערה ובמסה ובקברות התאווה מקציפים הייתם את אלוהיכם' (דברים ט, כב)", ובפסוק אחרון זה הוא רומז לשלושה אירועים נוספים מתקופת המדבר: התאווה לאכילת בשר ואכילתו באופן בלתי מבוקר (תבערה וקברות התאווה – במדבר י״א:ל״ד) או דרישת מים במקום הקרוי בשם "מסה ומריבה" (שמות יז), "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין" (פסוק ז).
במסכת אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק לח, באה רשימה שונה במקצת, אך גם היא רואה את רשימת המקומות הנזכרת בראש ספר דברים כדברי תוכחה של משה על אירועי עבר שבהם הכעיס העם את אלוהיו. ואילו בתלמוד הבבלי (ערכין טו ע"א־ע"ב) מובאת מסורת אחרת בשם ר' יהודה: "עשרה ניסיונות ניסו אבותינו להקב"ה: שניים בים, ושניים במים, שניים במן, שניים בשלָו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן", והוא מפרט אותם על יסוד פסוקים שונים, כאשר הרעיון המרכזי הוא שבכל אחד מן האירועים המרכזיים של יציאת מצרים – מעבר ים סוף, הוצאת מים מסלע במדבר, ירידת המן והשלו, מעשה העגל והמרגלים – היה עניין של חטא שניתן להגדירו גם כניסיון שניסו בני ישראל את האלוהים ואת מידת סבלנותו.

דור המדבר

נפוץ בלשוננו השימוש בביטוי "דור המדבר" ככינוי לדור ביניים שחי בתקופת מעבר בין שעבוד לגאולה, דור שכבר נחלץ ממועקות העבר אך טרם הגיע אל מנוחת העתיד. כך, למשל, נהוג לתאר בביטוי זה את דור מייסדי מדינת ישראל, או כל קבוצה של אנשים שהניחו – לא פעם תוך מאבק וקשיים – את היסודות לתחומים חדשים, כגון רפואה או חקלאות. ביטוי זה, שנעימתו חיובית, לקוח מלשון חז"ל, המכנים כך את יוצאי מצרים שלא זכו להגיע לארץ ישראל, אף שצעדו אליה שנים רבות והתייסרו רבות בדרכם.
האם היה דור המדבר דור ראוי לשבח או שמא לגנאי? מתברר כי נמצא במקורותינו דעות מנוגדות וקוטביות בשאלה זו. מצד אחד מתואר דור זה בתורה כדור של כפויי טובה, אנשים שלא הצליחו להשתחרר מאופיים כעבדים ושכל משאם ומתנם עם משה, אהרן או האלוהים מורכב היה מטרוניות, מתלונות וממעשים של קטנות אמונה ומרידה. מאידך גיסא יש המתארים דור זה כדור מופלא במיוחד: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך / לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" אומר הנביא ירמיהו (ב, ב), ובעקבותיו נמצא בין חכמינו כאלה הרואים דור זה כ"דור שכולו דעה" (ויקרא רבה ט, א), דור שרק הוא ראוי היה לקבל את התורה מבין כל דורות עם ישראל (שם יג, ב) וזאת בשל יושרו וצדיקותו (תנחומא, יתרו ט). אפשר שהחכמים הרואים את דור המדבר באור חיובי – אף שהם מודעים למסופר בתורה – עושים זאת מתוך הזדהות עם אנשים שנתבקשו לעשות את מה שהוא כמעט בלתי אפשרי: להתנתק בבת אחת ממסורת חיים של מאות בשנים ולשנות אורח חיים תוך תקופת נדודים וסבל, עמוסה בקשיים. בראייה החיובית של "דור המדבר" ניכרת הזדהות עם הקשיים והניסיון (שנכשל) יותר מאשר עם הכישלון, וברוח זו בעיקר נקלט הביטוי "דור המדבר" בשפתנו.

כניסיון, ניסיון, ניסיון

הבה וננסה להסביר "ניסיון" מה הוא. השורש נס"ה ושם העצם "ניסיון" משמשים בדברי חז"ל (ובמקרא) רק במשמעות אחת: בדיקת אופיו או יכולותיו של מאן דהוא על ידי העמדת אתגר קשה בפניו, הן על ידי האלוהים (כמו במקרה של הניסיונות שבהם הועמד אברהם [לעיל, משנה ד]) והן על ידי האדם עצמו, המנסה את רעהו או, להבדיל, את האלוהים. בניסיון במשמעות זו ניתן, כידוע, להצליח או להיכשל. כך, למשל, קובעים חז"ל כשהם מנסים לתרץ את חטאו הנורא של דוד המלך בבת שבע, כי היה זה ניסיון שנכשל להילחם ביצר הרע, וכי "לעולם אל יביא האדם עצמו לידי ניסיון, שכן דוד הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל" (בבלי, סנהדרין קז ע"א). כן שמענו על האפשרות לקחת את חמורו של מוכר "לניסיון", כדי לבדוק את טיבו קודם לקנייתו (ספרי דברים, פיסקה כא), ממש כמו נסיעת מבחן ברכב חדש. באורח דומה מוצע בתלמוד הבבלי (ברכות ס ע"ב) לבקש בתפילה היומית: "ואל תביאני לא לידי חטא, ולא לידי עוון, ולא לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון", וכך אכן נאמר בתפילת שחרית שבסידור התפילה.
מאז ימי הביניים קיבלה תיבת "ניסיון" גם משמעות נוספת – סך כל הידע והיכולת שצבר אדם (או צברה החברה) בתחום מסוים כתוצאה מריבוי ההתנסויות והניסיונות שעמדו בהם. כך, למשל, הפתגם "אין חכם כבעל ניסיון" (שאיננו מופיע בספרות חז"ל) המתייחס לניסיון לא כאל אתגר חד פעמי שבו הועמד האדם, אלא כמכלול של התרשמויות המביא לחכמת חיים ויכולת התמודדות עם אתגרים נוספים. המילונאי, כך מסתבר, זקוק לניסיון רב כדי שיוכל לנסות ולבאר את המילה "ניסיון".