אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה ח

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ,

וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם,

וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם,

וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,

וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה,

וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן,

וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים,

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים,

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם,

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ :: בית המקדש מתואר, תוך גלישה לעיסוק גם בירושלים, כאזור מופלא אשר חוקי טבע בסיסיים ודברים הנוהגים בעולם כולו אינם תופסים לגביו.
לאֹ הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקּדֶֹשׁ :: לא תמיד הפיצו הקרבנות ריח נעים (כגון שהקריבו על המזבח עופות בשלמותם, כולל נוצותיהם, וריחם היה קשה מנשוא [ויקרא רבה ג, ה]), אך מעולם לא ארע שאישה איבדה את פרי בטנה בשל ריח קשה שכזה. ויש מפרשים בכיוון הפוך: מעולם לא גרם הריח לאישה הרה להתאוות לאכילת בשר, תאווה העשויה במקרים קיצוניים לגרום להפלת הוולד.
וְלאֹ הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקּדֶֹשׁ מֵעוֹלָם :: גם אם לא הוקרב בשר הקרבן מיד לאחר שחיטתו, או אם לא נאכל מיד לאחר הקרבתו (ראו ויקרא יט, ו), מעולם לא נפגמו ריחו וטעמו, והוא לא "התליע" (כך המסורת שלנו כהבאתה באבות דרבי נתן נוסח ב, לט).
וְלאֹ נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם :: למרות הדם הרב שזרם באזור שבו שחטו את הקורבנות הרבים אשר הובאו למקדש.
וְלאֹ אֵרַע קֶרִי לְכהֵֹן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים :: כי ראיית קרי (פליטת זרע בלתי רצונית, על פי רוב בשעת השינה) פוסלת את הכהן הגדול מעבודת המקדש ביום המקודש ביותר בשנה, הוא היום היחיד שבו חייב היה הכהן הגדול עצמו לשמש בקודש. כדי שלא יגיע לכך אף מנעו ממנו שינה בליל יום הכיפורים (משנה יומא א, ו־ז).
וְלאֹ כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה :: היא האש שבערה על העצים שעל המזבח אשר עמד תחת כיפת השמים.
וְלאֹ נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן :: עמוד העשן שהיתמר מן המזבח עלה תמיד במישרין השמימה ולא הוטה לצדדים בשל הרוחות.
וְלאֹ נִמְצָא פְסוּל בָּעמֶֹר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים :: שום פגם לא נמצא בקורבנות אשר הובאו מן התבואה – העומר שהוקרב ביום ט"ז בניסן מקציר השעורים הראשון (ויקרא כג, י), שתי ככרות הלחם שהובאו בשבועות מן החיטה החדשה (שם כג, יז) ותריסר כיכרות הלחם שסודרו על השולחן שלפני ה' בכל שבת (שמות כה, ל).
עמְֹדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים (ויש גורסים: "רְווּחים") :: המקדש היה מלא, בעיקר במועדים, מפה לפה, ואנשים עמדו בו בצפיפות רבה, אך בעת שצריכים היו ליפול על פניהם ולהשתחוות – כגון עם הזכרת השם המפורש בידי הכהן הגדול (משנה, יומא ו, ב) – נעשה נס ולכולם נמצא מקום להשתחוות בלא דוחק.
וְלאֹ הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם :: וגם העיר כולה, ולא רק אזור בית המקדש, היתה אזור רווי ניסים ופלאים.
וְלאֹ אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם :: העולים לרגל לעיר הקודש בשלושת הרגלים לא התקשו למצוא להם מקום לינה בעיר, שהלכה וגדלה ככל שרבו הבאים אליה. – במקורות אחרים נמצא עוד ניסים ופלאים שבית המקדש, או העיר ירושלים, הצטיינו בהם (ראו להלן), וניכר אופיים הנוסטלגי עד כדי הגזמה של הדברים, שבאו לעולם בתקופה שלאחר חורבן הבית והעיר.

ועוד ניסים…
במקורות אחרים נמנים ניסים נוספים שהתרחשו בירושלים או במקדש, כגון "ולא אמר אדם לחבירו 'אין לי לולב, אין לי סוכה', [כי] אם היה היוקר שם – כיוון שהיו נכנסים [לשווקים] היה הזול. לא נפגע אדם בירושלים.
וכל מי שנפגע חוץ לירושלים כיוון שהיה מסתכל בחומות ירושלים היה מתרפא … פתחו של אולם גובהו מ' אמה [=למעלה מעשרים מטר] ורוחבו כ' אמה וארבעים אלף [איש] היו יוצאים בו" (אבות דרבי נתן נוסח ב, לט).
וכן: "ולא נפלה דליקה בירושלים מעולם. ולא היתה מפולת בירושלים מעולם" (שם נוסח א, לה). ופרט לזה: קול השופרות של ראש השנה וקול הכהן הגדול בשעת העבודה ביום הכיפורים נשמעו עד ליריחו, ו"ביריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת" (שם), והוא היה כה חזק, עד שגם העיזים שם היו מתעטשות בעטיו (בבלי, יומא לט ע"ב).
אכן, כמה גדול כוחה של נוסטלגיה!

בשר דם וריח
שמונת הניסים הראשונים הנמנים במשנתנו עניינם בעבודת בית המקדש, כולל קורבנות מבני הצאן והבקר, ריחם ודמם. השאיפה לבניין בית המקדש ולחזרת העבודה בו (על "עבודה" במשמעות זו ראו א, ב) מתבטאת גם בתפילת העמידה הנאמרת שלוש פעמים ביום: "רצה [=קבל ברצון] ה' אלוהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה, והשב את העבודה לדביר ביתך, ואישֵי [=קורבנות!] ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון", ויש לשים לב שבצד הקורבנות מדובר כאן גם בתפילה, שבאה לעולם לאחר החורבן, כך אומרים חז"ל (במדבר רבה יח, כא ועוד), כתחליף לעבודת הקורבנות.
לאחר חורבן הבית השני, כידוע, הצליחו חכמי אותו דור – ורבן יוחנן בן זכאי בראשם – להעמיד את בית הכנסת והתפילה כתחליף לבית המקדש ולעבודת הקורבנות, והצלחה זו נתנה את אותותיה בעשייה הדתית היהודית עד היום הזה. קרוב לאלפיים השנים שחלפו מאז מעלות מפעם לפעם את השאלה: האם אכן מבקשים כל המתפללים בכנות על החזרתם של הקורבנות?
בבסיס השאלה עומדת התפיסה האינטואיטיבית האומרת, כי הרבה ממה שמקובל היה בעולם הקדום אינו בר תוקף בעולמנו המודרני, מה עוד שחכמים עצמם כבר קבעו כי את זרם בעלי החיים המובאים לקורבן תחליף זרימתן של מילות התפילה, ואילו הבל הפה יבוא במקום הבל הדם.
הסבורים כך יתהו: האם לא השתנו עם הזמן הדרכים שבהן אמוּר אדם להביע את רגשותיו הדתיים ולמלא את חובותיו? מאידך גיסא יהיו רבים שיסברו כי הקמת בית המקדש השלישי תחייב שיבה אל סדרי העבודה הקדומים, ואפילו אם "לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין, קרבן תודה אינו בטל" (ויקרא רבה ט, ז).
דומה שבשאלה זו התלבט כבר הרמב"ם. מחד גיסא הוא הקדיש למלאכת הקורבנות מקום נכבד ביותר בספר הפסיקה הגדול שלו, "משנה תורה", ומאידך גיסא הסביר את עבודת הקורבנות כנובעת מן המציאות התרבותית בתקופת מתן תורה.
אי אפשר היה לבוא אל עם ישראל ולתבוע ממנו עבודת אלוהים מופשטת בלא קורבנות, בעוד כל העמים שסביבו מקטירים וזובחים לאלוהיהם: "והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה – להקריב מיני בעלי חיים, בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם … לא גזרה חכמתו יתברך … שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו … ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם, והעתיקם [=והעבירם] מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם – לשמו יתברך" (מורה הנבוכים ג, לב). האם שינוי התנאים החברתיים יביא לשינוי בעניין זה? סתם הרמב"ם ולא פירש.
בחברה הדתית של ימינו – על פניה השונים ועל מגוון חבריה, מן התנועות המתקדמות ועד לקבוצות המכונות אולטרה־אורתודוכסיות – שוררות בסוגיה זו דעות שונות ומנוגדות, שלא תמיד עולות על פני השטח. ההכרעה תמתין מן הסתם עד להקמת בית המקדש, ובינתיים נתבשם מריחה של המסורת הצבעונית שבמסכת אבות.