אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה יא

שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה.

מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים.

גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה. וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה.

דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.

חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה:

חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם.

גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ.

שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה :: שבעה סוגי עונשים (זה פירוש פורענות [ראו א, ז]) מביא הקב"ה על העולם בשל שבע עבירות עיקריות (על "גוף" במשמעות זו ראו ג, כג). משנתנו יסודה באמונה הדתית כי כל חטא סופו בעונש, וכי אין מכה קשה הבאה לעולם שאיננה באה כעונש על עבירה.
( 1) מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין – רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים :: אם רק חלק מן האנשים ממלאים את המצוות הקשורות בהפרשת המעשרות (לפירוטן ראו במשנה הבאה), באה לעולם בצורת שרק חלק מבני האדם סובלים ממנה, מידה כנגד מידה.
( 2) גָּמְרוּ שֶׁלּאֹ לְעַשֵּׂר – רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא :: אבל אם החליטו כולם שלא למלא את חובת המעשרות, באה לעולם בצורת המלוּוה באי־סדר חברתי, שכולם נפגעים ממנו (ויש גורסים: "רעב של מהומה ושל מצור").
( 3) וְשֶׁלּאֹ לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה – רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּא :: אם החליטו הכול שלא לקיים את מצוות הפרשת חלה, שהיא מתן חלק מסוים מן הבצק לכוהנים (ראו להלן), בא לעולם רעב המכלה את כולם.
( 4) דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלּאֹ נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית :: אנשים שעבירותיהם מחייבות להוציאם לפי דין תורה להורג, אך לא הובאו למשפט בבית דין, גורמים לבואו של דֶבֶר, שהוא עונשם משמים. לכך גורמים גם אנשים הסוחרים בפירות שנת השמיטה במקום להפקירם לכול (וראו במשנה הבאה).
( 5) חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלּאֹ כַהֲלָכָה :: מלחמה מכה באנשים כעונש על עיכוב מתמשך בפסיקת הדין, על פסיקה מעוותת שאיננה דין אמת ועל הוראה ולימוד התורה שלא בהתאם למסורת חכמים (ראו לעיל ג, טו).
( 6) חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם :: חיות טורפות פוגעות באנשים בשל שבועות מיותרות או שבועות שקר וחילול השם בכלל (על מושג כללי זה ראו ד, ה).
( 7) גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ :: שלוש העבירות הראשונות הן שלוש העבירות שנאמר עליהן "יהרג ובל יעבור" (בבלי, פסחים כה ע"ב), ונוסף עליהן אי קיום מצוות שמיטה (הנדונה במשנה הבאה).
מתברר כי המשנה, שפתחה בעיסוק במצווה הקשורה בעבודת האדמה בארץ ישראל, אף חותמת בנושא זה – עדות לחשיבות שהיא מייחסת לו.

חלה ממצה ומלחם שחור
המאמץ את עיניו לקרוא את האותיות הקטנות המופיעות על מוצרי מאפה כשרים שונים, יגלה שנאמר בהם כי "הופרשה [מהם] חלה כדין". מה היא חלה זו? על פי האמור בתורה (במדבר טו, כ) יש לתת לכהנים חלק מכל בצק העומד להיאפות. מצווה זו קרויה "מצוות חלה", והיא חלה לגבי כל בצק העשוי מחמשת מיני הדגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיפון ושיבולת שועל) – כולל אפוא לחמניה מקמח מלא, מצה, לחם אחיד (המכונה "לחם שחור") וכמובן גם חלה לשבת ולחג ועוד ועוד. דינים רבים מצויים בספרות חז"ל ובספרות הפסיקה באשר לכמות הבצק שממנו יש להפריש חלה (ויש הבדל בעניין זה בין מאפייה לבין אדם האופה בביתו כמות קטנה) וכן בסוגיות אחרות, כגון מה לעשות בחלק הבצק שהופרש, ועוד.

עוול, עיוות ועינוי
עינוי הדין – היינו ניהול ממושך ומקוטע של משפט, או המתנה ממושכת בין סיום התהליך המשפטי לבין חריצת הדין – הוא נגזרת של איסור התורה לעוות את הדין, איסור שמקורו בפסוק "לא תעשו עולֶ במשפט" (ויקרא יט, טו). התלמוד הבבלי (שבת לג ע"א) מפליג עוד יותר בתוצאותיו ההרסניות של עינוי הדין: "בעוון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה – חרב וביזה רבה [=מתרבות], ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל". ברוח הדברים הללו, קובעת המשנה שבדיני נפשות יש להרשיע או לזכות את הנידון לכל המאוחר למחרת יום שמיעת העדים (סנהדרין ה, ה), ואילו בדיני ממונות יודיע בית הדין מי זכאי ומי חייב מיד "לכשגמרו" את שמיעת הטענות והראיות (שם ג, ז).
חובת הדיינים שלא לענות את הדין הינה צידה השני של ההנחיה המופיעה בראש מסכת אבות (א, א): "הוו מתונים בדין". מן העבר האחד נדרש מן הדיין הלך רוח של מתינות, התובע ממנו שלא להיחפז במתן פסק הדין ולשקול באופן זהיר את מכלול ההיבטים. מאידך גיסא, כאשר מתינות זו גורמת להארכה מוגזמת של המשפט ופרסום פסק הדין, היא עשויה לגרום לעינויים של בעלי הדין, המצפים בכיליון עיניים להכרעת דינם. מן הדיין נתבע, אפוא, איזון רגיש בין מידת המתינות לבין מידת ההחלטיות.
משל יפה לאיזון הרצוי מביא הרב יחיאל מיכל אפשטיין ( 1829 ־1908 ), בחיבורו ההלכתי "ערוך השולחן". הוא משווה שם בין ההליך המשפטי לבין החמצת בצק לצורך אפיית לחם. אפיית הבצק קודם שנחמץ דיו מביאה ללחם פגום, אך גם החמצה הנמשכת יותר "מן השיעור מקלקלת את טעם הלחם" (חושן משפט י"א). להלכה דורש גם המחוקק הישראלי מבית המשפט לפרסם בענייני ממונות את פסק הדין "בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות" (תקנה 190 לתקנות סדר הדין האזרחי), ואילו במקום אחר נקבע, כי לאחר שהחל השופט בשמיעת העדויות, עליו להמשיך בה ברציפות יום יום עד לגמר כל העדויות – כדי למנוע דחיות המביאות לידי עינוי דין (שם, תקנה 152). אולם הלכה לחוד ומעשה לחוד. מבנה מערכת השפיטה בישראל ומספרם הבלתי מספיק של שופטים, בצד נטייתם של עורכי דין ושל תובעים ונתבעים למשוך את הדיון או לבקש את עזרת בית המשפט בכל עניין, קטן כגדול, גורמים לכך שלא פעם חולפות כמה שנים עד אשר זוכה האדם בסופו של דבר להכרעה בדינו. מציאות זו גורמת באופן בלתי נמנע לעינוי דין ולעגמת נפש מרובה. עינוי הדין נתפס אפוא כחטא חברתי קשה שעונשו החמור בצידו.
עד כמה דקדקו חכמים בנושא זה ניתן לראות מסיפור הוצאתם להורג של ר' שמעון ור' ישמעאל בידי מלכות רומי: "אמר לו ר' שמעון לר' ישמעאל: רבי … איני יודע על מה אני נהרג. אמר לו ר' ישמעאל לר' שמעון: מימיך לא בא אצלך אדם לדין או לשאלה, ועיכבתו עד שתהא גומע [=לוגם] כוסך, או עד שתהא נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך? … אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט [=ואין הבדל בין עינוי דין ממושך לקצרצר]. ובדבר הזה אמר לו: ניחמתני רבי" (מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין יח).