אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה יג

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם.

הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם.

שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ.

שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד.

שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. על "ארבע מידות" מדברות גם חמש המשניות הבאות (יד־יח), והכוונה לארבעה סוגי התנהגות או תכונות של אופי. המשנה שלפנינו עוסקת בהתייחסות אל תחום הפרט, רכושו ונכסיו. כל אדם זכאי למרחב אישי, הכולל גם בעלוּת על נכסים שונים (בחומר וברוח גם יחד!), אך המפגש בין אנשים מעורר מדרך הטבע זיקות שונות בין תחום הפרט ורכושו לבין הזולת, ובזיקות אלה עוסקת המשנה.
הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ שֶׁלָּךְ – זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. זו מידתו של מי שעורך הבחנה ברורה בין תחומו ונכסיו לבין תחומם ורכושם של האחרים וחוצץ ביניהם בבהירות. אדם כזה הולך בדרך ממוצעת, דרך שאין בה ערך חיובי או שלילי מיוחד, אבל:
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זוֹ מִדַּת סְדוֹם. אך יש סבורים כי יצירת הבחנה שכזו בחדות – גם אם היא נכונה מבחינה פורמלית – היא דוגמא לאנוכיות, לחוסר התחשבות בזולת ולחוסר מודעות לצרכיו של האחר (וראו להלן).
שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלָּךְ שֶׁלִּי – עַם הָאָרֶץ. זו מידתו של אדם חסר תרבות שאיננו מכיר בצורך האנושי הטבעי של הגדרת גבולות ויצירת מרחב פרטי־אישי, ולוּ מצומצם בהיקפו.
שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלָּךְ שֶׁלָּךְ – חָסִיד. זו מידתו של בעל אישיות מוסרית נעלה המאפשר לאחרים ליהנות מנכסיו ולחדור אל תחומו, תוך שהוא מחמיר על עצמו ואינו עושה כך לגבי עולמם שלהם.
שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ שֶׁלִּי – רָשָׁע. זו מידתו של מי שגודר את רכושו בקנאות ומונע מאחרים ליהנות ממנו, גם אם הדבר איננו גורם לו נזק כלשהו, אך בעת ובעונה אחת מרשה לעצמו לפלוש לתחומם של אחרים ככל שיחפוץ.

סדום: מידה ומיטה

אנשי סדום נזכרים במחשבת חז"ל כדוגמא לחברה חוטאת, רעת לב ואכזרית, הפוגעת בחלשים שבה ואינה מתחשבת במי שגורלו לא שפר עליו. אל עיר זו, ששכנה באזור ים המלח, עבר לפי המסופר בספר בראשית אחיינו של אברהם, לוט, בשל היותה עיר עשירה ומפותחת (בראשית יג, י). והנה, למרות עושרה – או אולי בגלל עושרה (כך נאמר בדברי הנביא יחזקאל טז, מט) – היתה זו עיר של חטאים, והיא הושמדה והפכה לשממה. סדום נעשתה סמל לרשעות שאין כדוגמתה, והנביא המתאר את ירושלים של ימיו כעיר רבת עוון קובע כי "כסדום היינו" (ישעיה א, ט).
בתורה נאמר מפורשות כי אנשי העיר היו "רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית יג, יג) ובספרות חז"ל מוצאים אנו סיפורים רבים המתארים את רוע ליבם. בין היתר אנו שומעים על חטאי גאווה, יוהרה, ניצול החלשים והתאכזרות לשמה. בתוספתא (סנהדרין יג, ח) נאמר כי: "אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא … [והיו] רעים איש אל חברו וחטאים בגילוי עריות לה', בעבודה זרה מאוד ושפיכות דמים". כן מפורסם הסיפור על "מיטת סדום" שבה היו משכיבים את האורחים שהגיעו לעיר: מי שהיה קצר מאורך המיטה – היו מותחים את גופו, ואם היה ארוך מן המיטה – היו מקצצים את רגליו (בבלי, סנהדרין קט ע"ב). לכאורה – יחס שווה לכול; למעשה – התאכזרות לשמה.
אותם חכמים הסבורים כי "שלי שלי ושלך שלך" היא מידת סדום, רואים את מי שמגדר את עצמו ואת נכסיו ורכושו כך שאינו נעזר באחרים ("שלי שלי") אך גם אינו מסייע להם ("שלך שלך") כסתם רשע. אדם המסרב להתיר לאחרים להשתמש בנכסיו (בין רוחניים בין גשמיים), כאשר לא נגרם לו שום נזק מכך, יכול להיות צודק לגמרי מבחינה משפטית, אך בוודאי לא מבחינה חברתית־מוסרית. בתלמוד הבבלי (כתובות קג ע"א ועוד) אף נקבע הכלל ההלכתי שלפיו "כופין על מידת סדום", רוצה לומר: ניתן למנוע מאדם לעשות שימוש בזכות שבידיו, אם הוא מנסה למנוע מאחרים ליהנות ממנה, בשעה שלו עצמו לא נגרם מכך כל נזק. תמיד יש לשאוף למצב של "זה נהנה וזה אינו חסר" (בבלי, בבא קמא כ ע"ב ועוד).

"נ־נח־נחמ־נחמן"

בתיבת "חסיד" שבמשנה מעלה בדרך כלל לנגד עיני הקורא דמות של יהודי מזוקן, לבוש שחורים, כיפה לבנה גדולה או מגבעת על ראשו, ציציותיו מתבדרות ברוח, החי בקבוצות סגורות סביב ה"רבי" או "הצדיק" שלו. אך לא לחסיד הזה התכוונה המשנה. עד שהגיעו אל חסידי ברסלב המרקדים בראש חוצות, או אל חסידי חב"ד המציעים תפילין לישראלים על פסגות ההימלאיה, עברו ה"חסיד" וה"חסידות" גלגולים רבים במשך ההיסטוריה.
למעשה נזכר ה"חסיד" כבר במקרא, אולם שם הוא כינוי למי שדרכו לעשות מעשי חסד, הן בני אדם והן האלוהים בעצמו ובכבודו: "… כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם" (ירמיה ג, יב), "אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין…" (מיכה ז, ב).

והנה, מאז שנקבע ה"חסיד" שבמקרא כמופת של עובד ה', ביקשו תנועות רוחניות שונות להציב במרכז שאיפותיהן הרוחניות את החסידות כדרך חיים אידיאלית, אלא שהתוכן שנוצק לתוך המושג הזה השתנה מתנועה לתנועה ומזמן לזמן. בימי הבית השני ואף לאחריהם פעל לצידם של החכמים זרם רעיוני או תנועה לא גדולה של אנשים שכונו בשם "חסידים". היו אלה אנשי מופת, שהרבו במעשי צדקה וחסד. הם חיו בתחושה בלתי אמצעית של קרבה לאלוהים, והציבור שתפס אותם כ"בני ביתו" של האלוהים, ראה בתפילתם תפילה מיוחדת הזוכה ליחס מיוחד מצד ריבונו של עולם. על החסידים סופר שהיו מרפאים חולים בתפילתם, מורידים גשמים ועושים מעשים של "לפנים משורת הדין" (השוו לעיל ב, יא).

בין החסידים המפורסמים יש למנות את חוני המעגל, ר' חנינא בן דוסא (לעיל ג, יא) ור' פנחס בן יאיר. התחנה הבאה בתולדות ה"חסיד" היתה בימי הביניים (מרכז אירופה, מאות י"ב־י"ג), במסגרת תנועה שכונתה בשם "חסידות אשכנז". החידוש המרכזי של חסידי אשכנז היה פיתוחה של תורה מוסרית שלמה, הכוללת הנהגות והנחיות מוסריות מפורטות. בעוד שההלכה דורשת מן היהודי את דרישות הסף, הרי שהמוסר מבקש לזקק את האדם ואת אורחותיו, להעלות אותו לגבהים רוחניים חדשים ולהעמיד בפניו אתגרים קשים יותר ויותר.

ואחרונה: במאה השמונה־עשרה התגבשה תנועה חדשה במזרח אירופה – תנועת החסידות שנהתה אחרי תורתו של ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) ותלמידיו. חסידות זו לא השלימה עם דגש היתר שהושם, לדעתה, על הצדדים הלמדניים והעיוניים של היהדות. במוקד החיים הדתיים צריכה, לפי תפיסתה, לעמוד עבודת ה', הכוללת לא רק את לימוד התורה וקיום המצוות, אלא בעיקר קשר עם האלוהים, על דרך ה"דבקות" שמשמעותה חתירה לחיבור רוחני־מיסטי עם האלוהים, דבר שניתן להשיגו במגוון של דרכים, כולל ריקוד, שמחה, תפילה והתבודדות.

במוקד החיים החסידיים מצוי ה"צדיק" או האדמו"ר (= אדוננו מורנו ורבנו), אשר סביבו התגבשו קבוצות חסידיות שונות (הקרויות "חצרות"). בין החסידויות האלה יש למנות את חב"ד, ברסלב, בעלז וגוּר. תנועת החסידות כבשה בסערה את יהדות מזרח אירופה (אמנם לאחר מאבקים לא מעטים ולא קלים ב"מתנגדים" להם), והשפעתה על חיי הרוח ועל החברה היהודית במזרח אירופה (ולאחר מכן בכל העולם היהודי) היתה גדולה עד מאוד. כל החסידויות שמחו מן הסתם ליישם על עצמן את מה שאומרת מסכת אבות על החסיד בכלל, גם אם לא אליהן כיוונה מלכתחילה.