אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה יז

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.
הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ.
עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ.
הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה, חָסִיד.
לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה, רָשָׁע:

את שתי המשניות הבאות יש לפרש יחד, שכן הן עוסקות בסוגי אנשים שונים, אלה האמורים לבוא לעיתים מזומנות אל בתי המדרש, ואלה שכבר יושבים ולומדים בהם דרך קבע.
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. ארבעה סוגי אנשים אמורים לפקוד את בית המדרש כדי להאזין לדרשותיהם של חכמים.
הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. מי שטורח והולך לבית המדרש, גם אם אין הוא מקיים את מה שהחכמים מורים בדרשותיהם לעשות, עדיין הוא זוכה לשכר בשל עצם ההליכה וההקשבה לדרשות, שאף הן בבחינת מצווה.
עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ – שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. מי שמקיים את מה שהחכמים מורים לעשות, גם אם אינו פוקד את דרשותיהם, זוכה לשכר על מעשיו.
הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה – חָסִיד. והיא כמובן מידתו של איש המעלה, החסיד (עליו ראו לעיל, משנה יג), ההולך ועושה. והיפוכו של דבר:
לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה – רָשָׁע. ובאדם כזה, בניגוד לשלושה שנזכרו קודם לכן, לא ניתן למצוא שום צד של זכות. – ומכאן לעניין קרוב, סוגי אנשים היושבים דרך קבע ולומדים בבית המדרש.

מה דורשים בבית המדרש?

"בית המדרש" נזכר מאות פעמים בכל מרחבי ספרות חז"ל (אך אינו מוכר מן המקרא) והוא אחד המוסדות המרכזיים שבאו לעולם בתקופתם (במקביל לבית הכנסת [לעיל ד, יד]). בבית המדרש ישבו חכמים ותלמידיהם והקדישו את מירב זמנם ללימוד התורה ופרשנותה, פיתוח ההלכה ושאר מקצועות הדעת כגון התיאולוגיה והפילוסופיה, בדרך לימוד מיוחדת הקרויה "מדרש". דלתות בית המדרש לא נחסמו בפני הציבור הרחב, אך זה פקד אותו בדרך כלל רק מפעם לפעם, בעיקר כדי להקשיב לדרשות בנושאים שונים שנשאו החכמים בשבתות או בימים טובים. והנה מסתבר, כשאנו עוסקים בעולמם הרוחני של חכמים, כי אנחנו נדרשים, נתבעים, לערוך הבחנה בין שתי משמעויות שונות של השורש דר"ש: (1) נאום ברבים, דיבור בפני ציבור על נושאים שונים; (2) לימוד התורה תוך העמקה והרחבה, דקדוק בכל פרטיה, מיצוי כל ענייניה והצבעה על שפע רעיונות חדשים שניתן להעלות בעקבותיה.
המדרש, במשמעותו השנייה, הוא המסגרת הספרותית־מחשבתית שאפשרה לכל דור ודור ולכל חכם וחכם לחזור אל ספר הספרים, אל התנ"ך, לקרוא אותו בדרכים חדשות ומגוונות ולגלות בו כמעט אין־ספור פירושים וביאורים, בבחינת "שבעים פנים לתורה" (וראו עוד להלן ה, כה). לפי תפיסת חז"ל, התנ"ך איננו כשאר הספרים, אלא יצירה אלוהית שכל פסוק וכל מילה שבה, כל אות וכל תג, הם בעלי משמעויות רבות ומתחלפות, אפילו סותרות, אשר הקוראים בה נדרשים לגלותן ולפעול בעקבות העולה מהן, בין שמדובר במסקנה הלכתית ובין שמדובר במסקנה מוסרית־התנהגותית. וכבר למדנו לעיל (א, יז) כי לא המדרש עיקר אלא המעשה הבא בעקבותיו.