אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה יט

כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה.

וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.

אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר.

וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן:

לאחר שסיימה מסכת אבות להביא מאמרים מספריים, בסדר יורד מעשר ועד ארבע, היא עוברת לקראת סיום לסדרה של ארבעה מאמרים הפותחים בתיבת "כל" ומדגימים את דבריהם תוך הזכרת דמויות מן העבר, מקראיות ושאינן מקראיות, לחיוב או לשלילה.

כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר – בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה :: כל אהבה בין בני אדם שאיננה אהבה טהורה, כל אהבה שהיא מותנית ברצון קצר־מועד להשגת רווח או תועלת כלשהם ומוּנעת משיקולים זרים, מתבטלת ברגע שהרווח מושג או השיקולים מאבדים את תוקפם וערכם.
ולעומת זאת: אהבה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר – אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם :: אהבת אמת, שאין לה בעולמה כלום פרט לרחשי לבם של האוהבים, היא אהבה שלא תתבטל לעולם.
וממשיכה המשנה ומדגימה את דבריה מן הסיפור המקראי:
אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר (ויש גורסים: "אהבת אמנון לתמר" ונוסח זה נראה טוב יותר) :: שכן אמנון התאהב בתמר רק משום שהתאווה לשכב עמה, ולאחר שבא באורח אכזרי על סיפוקו, הפכה האהבה לשנאה (וראו להלן),
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר? זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן :: אהבה הנזכרת כמה וכמה פעמים בסיפורי ספר שמואל, והיא אהבה שלא נתרופפה מעולם משום שלא נכרכה בשיקולים זרים (וראו להלן).

מי רץ בבוקר אל הגן?
כיצד יש להגות את השמות: יונתן או שמא יהונתן? יורם או שמא יהורם? יונדב או יהונדב? יהושע או ישוע (עזרא ב, ב ועוד)? יוסף או יהוסף (תהילים פא, ו)? מתברר שבספרות המקראית מתחלפות שתי הצורות זו בזו באופן חופשי.
את המעשה הנורא בתמר ביצע אמנון על פי עצת רעהו, הקרוי באותו פרק יונדב ויהונדב גם יחד (שמואל־ב יג). מלך ישראל קרוי לעיתים יורם ולעיתים יהורם, והוא הדין בבנו של שאול.
בספר שמואל הוא נזכר ב־ 25 פסוקים כ"יונתן" ו־ 59 פעמים כ"יהונתן". אך אין הוא האדם היחיד הקרוי בשמות אלה. המקרא מכיר גם את "יהונתן בן גרשום בן מנשה" (שופטים יח, ל), מי שהקים את פולחן העגלים בדן שבצפון הארץ, וכן אחיין מאחייני דוד שנשא אותו שם (שמואל־ב כא, כא) ודמויות נוספות מתקופת שיבת ציון. ואילו "יונתן" ידוע כשמו של בן אביתר הכהן, מידידי דוד המלך, וכן נקראו בשם זה אנשים שונים בתקופת שיבת ציון.
שם זה הוא שם תיאופורי, היינו שם הכולל בתוכו מרכיב משם האלוהים, ופירושו: ה' נתן, ה' העניק (והשוו על השם "ישמעאל" לעיל ד, ו). מטיבן של הקידומות "יהוֹ־" בראש שמות שהן מתכווצות בשטף הדיבור ונעשות ל"יוֹ", וכך הפכו יהונתן ליונתן, יהורם ליורם וכן שאר השמות.

מי אהב את מי?
המשנה מדברת על אהבת "אמנון ותמר" אך נראה כי הגורסים כאן "אהבת אמנון לתמר" אוחזים בנוסח נכון יותר, כיוון שלא מדובר באהבה הדדית. ומה דין האהבה שבין דוד ויהונתן? גם כאן נמצא בנוסחי המסכת גירסאות שונות (כגון "יהונתן ודוד", "יהונתן בדוד", "דוד ליהונתן").
למען האמת, מספר שמואל עולה בבירור שיהונתן אכן אהב את דוד בכל ליבו: "ויאהבו יהונתן כנפשו" (שמואל־א יח, א), "ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו" (שם, פסוק ג), "ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו, כי אהבת נפשו אהבו" (שם כ, יז) ואילו ביטוי מעורפל לאהבת דוד את יהונתן אפשר למצוא (ובקושי) רק בדברי ההספד שלו עליו: "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמואל־ב א, כו).
כי כזה היה דוד המלך: רבים אהבוהו (שאול, מיכל, עבדי המלך ו"כל ישראל ויהודה" [שמואל־א יח, טז]), אך עליו לא נאמר מפורשות שאהב אחרים.
אפשר אפוא שגם המשנה שלנו מדברת רק על אהבת יהונתן את דוד (בניגוד לאהבת השווא של אמנון לתמר). יהא אשר יהא, לדידה של המשנה שררה בין שני הגברים, בין יהונתן ודוד, מערכת יחסים של קירבה נפשית גדולה ומופלאה, החזקה אף מאהבת נשים לבעליהן (או, כדברי פרשנים אחדים, לילדיהן), וזאת בניגוד לאהבת אמנון את תמר, שעיקרה תאווה גופנית בלתי מרוסנת.
יהונתן מוכן היה לוותר על המלוכה למען דוד, ואף לצאת כנגד שאול אביו בשל אהבתו ודאגתו לרעהו, בלא כל שיקולים זרים. גם בין בני אותו מין עשויה לשרור אהבת נפש, ואהבת יהונתן לדוד לא חרגה מן המימד הנפשי־הרוחני, לא על פי המסופר במקרא ובוודאי לא על פי הבנתם של חז"ל את הדמויות המקראיות, מעשיהן וטיב יחסיהן.

פרח ושמו אמנון ותמר
סיפורם של אמנון ותמר המופיע בספר שמואל־ב (פרק יג) מהווה פתיחה למערכת היחסים האמביוולנטית שבין דוד לבניו, והוא ראשון הסיפורים אודות המאבק סביב ירושת כסאו של דוד, מאבק שהחל עוד בחייו של המלך.
הסיפור עוסק באמנון, בנו הבכור של דוד, אשר התאהב בתמר: "ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דודִ אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון בן דוד" (פסוק א). יש לזכור שאמנון היה בנה של אחינועם היזרעאלית, בעוד שתמר היתה בתה של מעכה בת תלמי, ומדובר אפוא באחות־למחצה.
בקור רוח מתכנן אמנון מעשה נורא: הוא מתחזה לחולה, ומבקש מאביו שתמר תסעד אותו בחוליו. כאשר נשארים השניים לבדם, הוא אונס אותה באכזריות ולאחר מכן משלח אותה בבושת פנים, ומן האהבה לא נותר דבר: "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה, מהאהבה אשר אהבה" (פסוק טו).
בהמשך העלילה נוקם אבשלום, אחיה של תמר, באמנון ורוצחו נפש, ובית דוד מוכתם מעתה והלאה במעשי רצח והריגה נוספים, עונש על מעשהו של המלך בהריגת אוריה החיתי (שם, פרקים יא־יב).
תמר הפגועה נשארת לשבת שוממה ובודדה בבית אחיה (שמואל־ב יג, כ) וגורלה לא נמסר לנו, אך מעניין הוא שאבשלום קורא לבתו היחידה בשם תמר (שם יד, כז).
לאור סיפור נורא זה יש משהו מן האירוני בשם העממי "אמנון ותמר" שניתן לזן פרחים מיוחד, הוא הסיגל השלש־ גוני ( viola tricolor ), פרח ססגוני ושובה לב הפורח בחורף, לא פעם בזוגות.
אך נראה שלא הסיפור המקראי עומד ברקע מתן שם זה אלא עיבודו מרחיק הלכת של הסיפור במה שנחשב כרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו ( 1808 ־ 1868 ).
ברומן זה מציג מאפו את גיבוריו, תמר ואמנון, כאוהבים בנפש, למרות מכשולים שונים שהציבו החיים בפניהם, ולקראת סיום "לא יכלו שניהם דבֵּר עוד מששון עליצותם, ויעמדו כפסילים אילמים וזרועותיהם חבוקות אלה באלה".הוא קורא לה "יונתי תמתי" והיא משיבה ואומרת לו "אורי וישעי בארצות החיים"! אהבת אמת היא זו, שלא כסיפור המקראי שאין בו אהבה כלל.