אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה י

שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶחָכָם.
חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן,
וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ,
וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב,
שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה,
וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן,
וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי,
וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת.
וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:

במשנה זו ובבאה בעקבותיה מביאה מסכת אבות רשימות של שבעה דברים.
שִׁבְעָה דְבָרִים בְּגֹלֶם וְשִׁבְעָה בְּחָכָם. שבע תכונות נאות מאפיינות את האדם החכם, ושבע אחרות מאפיינות את הגולם, הוא האדם הבּוּר, שכישוריו השכליים טרם פותחו כראוי, קודם שסיגל לעצמו הרגלי התנהגות ולמידה נכונים (וראו להלן).
חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. החכם איננו מדבר בנוכחות נבונים וחכמים ממנו (אלא אם כן פנו אליו וביקשו לשמוע את דעתו).
וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ. איננו מתפרץ וקוטע את דברי הזולת, אלא מקשיב לו עד שיסיים לדבר,
הוְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב. איננו ממהר להשיב ולהגיב בלא שיקול דעת מספיק, אלא ממתין, שוקל את העניין ומגיב בנחת,
שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. שאלותיו עוסקות בנושא הנדון (הוא ה"עניין") ואינן סוטות לעניינים אחרים, ואילו תשובותיו מנוסחות בבהירות וכראוי,
וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן. משיב על השאלות שנשאל לפי סדרן, או מציג את מהלך הדברים והטיעונים לפי סדרם ההגיוני,
וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר "לֹא שָׁמַעְתִּי". ואיננו מתבייש להודות שיש דברים שלא למדם, כלומר לא שמע ממוריו,
וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. מודה בפה מלא אם נתברר לו שטעה וכי הצדק עם אחרים.
וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם. היפוכם של הדברים מאפיין את הגולם, ואין צורך לפרטם, והחכם המבין יבין.

"שבעה מי יודע?"

גם למספר 7, כמו למספר 10 (ראו לעיל ה, א), נודעת משמעות סמלית ורעיונית מיוחדת, בישראל ובעמים גם יחד. הוא מציין את הדברים הבלתי רגילים, אירועים מכריעים ויוצאי דופן, או עניינים שיש להם זיקה קרובה אל עולמו של האל.
והנה, במקרא גופו ניתן לגלות למעלה ממאה עניינים שבהם נזכר או משתמע המספר 7. במישור הזמן אפשר להצביע על מספר ימי הבריאה (והשבוע), שנת השבע היא שנת השמיטה, שנת היובל הבאה לאחר שבעה מחזורים של שבע שנים, מספר ימי חג הסוכות וחג המצות, שבעת השבועות שבין פסח לשבועות, שבעת ימי משתה הנישואין (בראשית כט, כז). גם עניינים ואירועים מקראיים אחרים נקשרים למספר זה: מספר הנרות שבמנורה שבמשכן ובמקדש (שמות כה, לז), מספר הכבשים שהוקרבו בראש השנה (במדבר כט, ב), שבעה כוהנים שהקיפו את יריחו שבעה ימים ותקעו בשבעה שופרות עד לנפילת החומה (יהושע פרק ו), ועוד. חשיבותו של המספר 7 מואצלת גם על כפולותיו: שבעים זקני ישראל (במדבר יא, כד), שבעים בני יעקב היורדים מצרימה (בראשית מו, כז), מספר אומות העולם לפי חז"ל (בבלי, סוכה נה ע"ב), מספר המצוות שמוצאים חכמים בפרשת קדושים שבתורה (ויקרא פרקים יט־כ [ויקרא רבה כד, ה]) ועוד הרבה.
מעניין הוא שהמשנה שלנו מובאת במסכת אבות דרבי נתן (נוסח ב, מ) כאילו יש בה "עשרה דברים בגולם ועשרה בחכם", ולמספר 10 מגיע בעל המסורת ההיא על ידי חלוקה שונה של האמור במשנה (כגון ש"שואל כעניין" איננו מצטרף במניין אל "ומשיב כהלכה"), ללמדך על חשיבות המספרים 7 ו־10 גם יחד. על המרת שני מספרים אלו זה בזה שמענו כבר לעיל, במניין מכות מצרים (ה, ה).

"יש לנו גולם…"

השימוש התלמודי במילה "גולם" כדבר בלתי מעובד ובלתי מתוקן הזקוק לשיפור ועידון, מבוסס על הפסוק בתהילים, "גולמי ראו עיניך" (קלט, טז), הנדרש כעוסק באלוהים המביט באדם הראשון בתהליך יצירתו, קודם שנפח בו רוח חיים. לפי זה הגולם הוא "כדמות הכלי אשר יעשהו האומן ותגיע לו הצורה המלאכותית [=צורתו הסופית פחות או יותר], אבל יחסרו לו ההשלמה והשכלול" (הרמב"ם בפירושו למשנה). מסתבר כי חז"ל התייחסו אל אדם הראשון בעת יצירתו כאל יצור חסר נשמה וחסר בינה, עד שהשלים האל תכונות אלה והפכו לאדם שלם (בבלי, סנהדרין לח ע"ב).
כמה וכמה פעמים נזכרו בספרות ימי הביניים "גלמים" שנוצרו כדי לשרת בני אדם, כגון מסורת בת המאה השבע־עשרה המספרת כי המשורר בן ספרד, שלמה אבן גבירול, יצר לעצמו גולם־אישה כדי שתשרת אותו. אך אין ספק כי הגולם המפורסם ביותר בתולדות ישראל הוא "הגולם מפראג" שעליו סופר שהוא מעשה ידי ר' יהודה ליווא בן בצלאל (בן המאה השש־עשרה), המוכר בכינויו "המהר"ל מפראג" – רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מן המפורסמים שבחכמי כל הדורות. על פי המסופר, שימש הגולם את יוצרו כשליח נאמן והטיל אימה על מפיצי עלילות דם כנגד היהודים.
המחקר הוכיח כי סיפור זה נוצר שנים רבות לאחר ימיו של המהר"ל, ואין הוא נזכר בכתבים בני תקופתו. הסיפור זכה לביטוי ספרותי מפורט ופופולארי בספר "נפלאות המהר"ל" שחיבר הרב יהודה יודל רוזנברג בראשית המאה העשרים. רבים קבעו שאין שום יסוד של אמת היסטורית בסיפור, ואף האשימו את רוזנברג בזיוף מכוון, אך הדבר לא מנע את תפוצתו הגדולה של הסיפור ואת היווצרותן של מסורות שונות ורבות אודות הגולם. עד היום מראים את מקום מנוחתו האחרונה של הגולם בבית הכנסת העתיק של פראג (הוא ה"אלטנוישול"), והוא מופיע על מזכרות רבות שהעיר מציעה למבקריה, יהודים ונוכרים גם יחד.
גולם, כידוע, הוא גם אחד משלבי גלגוליהם של חרקים רבים (כגון הפרפר): הזחל עוטה מעטה קשיח ובתוכו הוא מקבל את צורתו הסופית, במשך שבועיים או אף כמה חודשים, עד לבקיעתו כבוגר. בשם "גולם" נתכנו גם שלושה מחשבים שנבנו ופעלו במכון וייצמן שברחובות בשנים 1983–1960. גלמים מצאנו אפוא בעולם הטבע, בעולם הטכנולוגי ואף בעולם האדם.

כבהלה ובהילות

מבדיקת הופעותיו של שורש זה במקרא עולה שיש לו שתי משמעויות שונות. הראשונה היא עניין של פחד: על אחי יוסף העומדים לפניו נאמר כי "לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (בראשית מה, ג), ואילו בשירת הים אומר משה כי "אז נבהלו אלופי אדום / אֵילי [=גיבורי] מואב יאחזמו רעד" (שמות טו, טו) ומן התקבולת ברור כי בה"ל עניינו פחד, רעד ואימה. אך לא זו משמעות הביטוי "נבהל" במשנתנו (ואין יותר בה"ל במשנה כולה), האומרת כי החכם "אינו נבהל להשיב". מתברר כי בספרים המאוחרים של התנ"ך זכה השורש בה"ל למשמעות חדשה: עניין של מהירות וחיפזון. כך, למשל, נאמר במגילת אסתר כי שליחי אחשוורוש יצאו לדרכם "מבוהלים ודחופים" (ח, יד), וכי "סריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה" (ו, יד), היינו עשו זאת במהירות ובחיפזון (וראו גם דברי הימים־ב כו, כ).
ידוע עד מאוד הוא משפט הפתיחה של ההגדה של פסח במסורתן של כמה מעדות המזרח: "בבהילוּ יצאנו ממצרים", כלומר בחיפזון, אך בוודאי לא בפחד ובאימה; אדרבא, התורה מקפידה לומר כי בני ישראל יצאו בגאון ובפומבי, "ביד רמה" (שמות יד, ח).