אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה כא

כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ.

וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.

משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר, צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.

יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר, עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:

מאמר זה עוסק בזיקה שבין מעשיו של המנהיג במישור הציבורי לבין גורלו האישי.
כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים – אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדו :: כל מי שמדריך את הרבים בדרך הנכונה, ומרבה להם כך את זכויותיהם, לא ייכשל בחייו האישיים בעבירה ולא יחטא, שכן הזכויות שצבר הציבור מגנות עליו.
ולעומת זאת: וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה :: וכל מי שגורם לרבים לחטוא, כובד החטא הציבורי רובץ על כתפיו, ועל כן אין מאפשרים לו לעשות תשובה על מעשיו שלו.
כדוגמאות מקראיות לכלל זה מובאים להלן משה רבנו מכאן וירבעם בן נבט מכאן, תוך שהמשנה מחזקת את טענתה ומוכיחה על יסוד פסוקי מקרא שהשניים אכן הרבו את זכויותיהם (ולחילופין את חטאיהם) של בני עמם.
משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים – זְכוּת הָרַבִּים תְּלוּיָה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, כא) :: משה לא רק הרבה זכויות לעצמו ("צדקת ה' עשה"), אלא גם הפיץ את דרך האלוהים בקרב העם וכך הגדיל את זכויותיהם ("ומשפטיו [של ה' עשה] עם ישראל"). זכויות אלה כביכול מקיפות אותו ומגנות עליו שלא יחטא.
(אגב: הפסוק, הלקוח מברכת משה לשבט גד, נדרש כמדבר במשה עצמו, בשל ראשיתו שבה נאמר "כי שם חלקת מחוקק ספון", מילים שהובנו כעוסקות במקום קבורתו של משה [הוא "המחוקק"] שהיה בנחלת שבט גד, וראו לעיל ה, ט.)
לעומת זאת: יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים – חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים־א טו, ל) :: ובשל חטאים אלה התלויים בצווארו (וראו להלן) נמנע ממנו לחזור בתשובה ולתקן את דרכיו.

ירבעם ומנשה
ירבעם בן נבט, שעליו אומרת המשנה כי "חטא והחטיא את הרבים", היה מייסדה של ממלכת ישראל, אשר נתפרדה מממלכת יהודה לאחר מות שלמה (סביב שנת 930 לפני הספירה).
ספר מלכים, המספר את תולדות פילוג הממלכה (מלכים־א פרקים יא־יב), עוין את ירבעם ומשחיר את פניו ככל האפשר, אך מבין דבריו ניתן עדיין לעמוד על אישיותו ומפעלותיו של אדם זה. ירבעם היה "גיבור חיל", שהמלך שלמה מינהו לפקיד בכיר בשלטונו.
הוא מרד במלך שלמה, ככל הנראה בשל עול המיסים הכבד שהטיל על אזרחי הממלכה, ובשל כך נאלץ לברוח למצרים. לאחר מות שלמה, ירש בנו רחבעם את כיסאו, אך הוא סירב, בניגוד לדברי יועציו הזקנים, להנמיך את דרישות המיסים מאזרחיו: "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים" (שם יב, יא).
אנשי השבטים הצפוניים התמרדו בהנהגתו של ירבעם והקימו את מלכות ישראל העצמאית. מאחר שמרכז השלטון והפולחן נותר בירושלים אשר ביהודה, הקים ירבעם בירה חדשה בשכם וכן מערכת דתית מתחרה: מקדשים בדן ובבית אל ובהם עגלי זהב כדי לעבוד באמצעותם את ה'.
כן ייסד ירבעם חגים חדשים ומינה כוהנים שלא היו בני שבט לוי.
מעשיו אלה העלו עליו את חמתם של אנשי יהודה, ובגללם נאמר עליו כי לא רק חטא בעצמו, אלא שגם החטיא את הרבים. בממלכת הצפון נתפס ירבעם מן הסתם באור אחר, כמי שגאל אותם מעריצותם של המלכים מבית דוד.
ספר מלכים נכתב בחוגי אנשי יהודה ומכאן דימויו השלילי של ירבעם, דימוי שאותו ירשו חז"ל אשר הציגוהו כמלך רשע וכופר, ואף צירפו אותו לרשימה "מכובדת" של חוטאים.
וכך נאמר במשנה (סנהדרין י, ב): "שלושה מלכים וארבעה הדיוטות [=אנשים פשוטים] אין להם חלק לעולם הבא. שלושה מלכים: ירבעם אחאב ומנשה … ארבעה הדיוטות: בלעם ודואג ואחיתופל וגיחזי". אמנם לגבי מנשה מביאה משנה זו גם דעה חולקת, אך אין בפיה מילה טובה על ירבעם או על אחאב (על בלעם ושאר חבריו ראו במשנה הבאה).
ובאשר למנשה, אף שספר מלכים־ב (פרק כא) קובע עליו כי "וגם דם נקי שפך … הרבה מאד … לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה'" (פסוקים טז־ יז), כבר ספר דברי הימים מספר על חזרתו בתשובה, על תפילתו ועל היענות האלוהים לבקשתו (דברי הימים־ב פרק לג).
חז"ל פיתחו בדרך כלל את דימויו של מנשה כחוזר בתשובה, ומכאן המחלוקת באשר להכללתו בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא.

היש מיתה בלא חטא?
משה, כזכור, פותח את מסכת אבות ("משה קיבל תורה מסיני …" [א, א]) והוא שב ונזכר פעמיים בפרק החותם אותה (כאן ולעיל ה, ט), וכך מקנה הופעתו מסגרת למסכת כולה, ורק דברי שבח נאמרים בה אודותיו.
והנה, לפי האמור כאן זיכה משה את הרבים ועל כן גם לא חטא (או כלשון הרמב"ם בפירושו למשנה: "כל מי שייְשֵַּר בני אדם – יגמלהו ה' בשימנעהו מן החטאים"). אך מתברר כי במרחבי ספרות חז"ל יש הסבורים אחרת, וכי לפי דעתם חטא משה רבנו לא אחת ולא שתיים.
על פי אחד מן החיבורים המאוחרים שבספרות זו, "מדרש פטירת משה רבנו עליו השלום", מוחה משה בפני האלוהים על שנגזר עליו למות, ובמיוחד עוד קודם לכניסתו לארץ ישראל; לדבריו אין בידו שום עוון שבגינו הוא חייב למות. על דברים אלו משיב האלוהים בחריפות ומונה לא פחות מאשר שבעה עוונות אשר בגינם ראוי היה משה לעונשו.
בין אלה הוא מזכיר את סיפור הכאת הסלע במדבר, כאשר משה נצטווה לדבר אל הסלע אך הוא בחר משום מה להכות בו, וכך נמנע מן העם לעמוד על גודל הנס שעשויים דברי ה' לבצע (במדבר כ, ז־יג).
פרט לכך בא אלוהים עם משה חשבון גם על דבריו במעמד הסנה, כשניסה להתחמק משליחותו: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד, יג), וכן על מילותיו הקשות אל האלוהים: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה, כג), ועוד.
אך לא פחות מהם, לפי חיבור זה, נגזר על משה למות בשל הריגת המצרי (שמות ב, יא־יב): "אמר לו הקב"ה: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי? אמר לו [משה]: ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד? אמר לו הקב"ה: ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?!".
מסתבר שלדעת חיבור זה לא צריך היה משה להרוג את המצרי, ויכול היה למנוע אותו מהכאת העברי בדרכים אחרות.
מתברר כי עיסוקם של חז"ל בדמויות המקראיות, גדולות וקדושות בעיניהם ככל שהיו, לא מנע מהם למצוא בהן גם פגמים, שהרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).
דמויות מושלמות ניתן רק להעריץ, והעמדת דמויות מופת שאין בהן כל פגם ועוון, מונעת את האפשרות לנסות ולחקותן. ככל אדם הן צריכות מפעם לפעם למעוד, לטעות, אך לתקן את דרכן ולהמשיך בדרך הישר. רק ככאלה יכולים היו חז"ל להעמידן כדגם ללכת בעקבותיו.