אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה כב

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.

וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.

עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.

עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.

מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.

תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא,

שֶׁנֶּאֱמַר, לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.

אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת,

שֶׁנֶּאֱמַר, וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

מסכת אבות פתחה במאמר שעניינו ב"שלושה דברים" (א, א) ולקראת סיום היא חוזרת אל דגם זה.
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע :: כל מי שמתאפיין בתכונות אשר יפורטו להלן הוא מן ההולכים בדרכו של אברהם או מממשיכי דרכו של בלעם.
ומה הן תכונות אלה? עַיִן טוֹבָה וְרוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ ::
"עין טובה" היא נדיבות ונכונות לחלוק דברים עם הזולת וגם לשמוח בשמחתו (וראו עוד ב, יג).
"רוח נמוכה" היא ותרנות וענווה (ראו לעיל ג, יג),
ואילו "נפש שפלה" היא ככל הנראה צניעות.
ראיות שאכן כך היה אופיו של אברהם מובאות במדרש אבות דרבי נתן (נוסח ב, מה) מיחסו הנדיב אל שלושת המלאכים שביקרוהו מכאן, ומדבריו "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז) מכאן.
ולעומת זאת: עַיִן רָעָה וְרוּחַ גְּבוֹהָה וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע ::
"עין רעה" היא קמצנות והבטה בקנאה על שמחת האחר והצלחתו (ראו לעיל ב, יד),
"רוח גבוהה" היא גאווה וחוצפה,
ואילו "נפש רחבה" היא תאווה וחמדנות שאינן יודעות גבול (ויש גורסים: "נפש קצרה").
גם לאופיו זה של בלעם מובאות ראיות במדרש אבות דרבי נתן.
וממשיכה המשנה ומשווה בין גורלם של אלה לאלה תוך דרשת שני פסוקים מקראיים, ולאור אמונה מלאה בתורת השכר והעונש הבאה לביטוי בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד:
מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע? תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהַנְחִיל אהֲֹבַי יֵשׁ וְאצְֹרתֵֹיהֶם אֲמַלֵּא" (משלי ח, כא) :: אשריהם בעולם הזה, שבו הם אוכלים ונהנים מכל טוב ("ואוצרותיהם אמלא"), ואף זוכים בסופו של דבר לחיי העולם הבא מלאי האושר ("להנחיל אוהבי יש" – חלק זה של הפסוק מספר משלי נדרש בכמה מקומות בספרות חז"ל כעוסק בעולם הבא, כגון משנה, עוקצין ג, יב).
אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנּםֹ וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אֱלהִֹים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לאֹ יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ" (תהילים נה, כד) :: חייהם בעולם הזה מתקצרים (ואין הם מגיעים אף לחצי ימיו של אדם ממוצע) וסופם שהם יורדים לגיהינום.

מה לאברהם ולבלעם?
בפירוש למשנה הקודמת הבאנו את דברי המשנה הקובעת על ארבעה אנשים שאין להם חלק לעולם הבא:
"בלעם, דואג (האדומי, שהרג את כהני ה' – שמואל־א פרק כב),
אחיתופל (מי שהיה יועצו של אבשלום בשעה שזה מרד בדוד אביו – שמואל־ב פרקים טו־טז)
וגיחזי (נערו של אלישע שנצטרע כעונש על חמדנות יתר – מלכים־ב פרק ה)".
אל קבוצה זו של אנשים אכן ראוי לצרף את בלעם המכונה "רשע", שנתפס בספרות חז"ל לשלילה.
אך מה הקשר בין בלעם לבין אברהם אבינו? נראה שאת התשובה ניתן למצוא באירועים המקראיים העוסקים ביציאתן של שתי דמויות אלה לדרך:
זה לעקוד את בנו כדי למלא את רצון האלוהים,
וזה לקלל את עם ישראל כנגד רצון האלוהים ולמען טובתו האישית.
והנה, מסורת החוזרת פעמים רבות בספרות חז"ל קובעת כי "אהבה מקלקלת את השורה [=הדרך הישרה והנכונה] ושנאה מקלקלת את השורה.
אהבה מקלקלת את השורה דכתיב 'וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו' (בראשית כב, ג), ולא היה לו כמה עבדים [שיעשו זאת עבורו]? אלא אהבה מקלקלת את השורה.
ושנאה מקלקלת את השורה, שנאמר 'ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו' (במדבר כב, כא), ולא היה לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה" (בראשית רבה נה, ח).
זריזותו של אברהם לבצע את צו האלוהים מועמדת כאן כנגד להיטותו של בלעם לצאת למלאכת הקללה (ואין בתורה אנשים נוספים החובשים את בהמותיהם).
זאת ועוד: באברהם נאמר שיצא לדרך "ושני נעריו אתו" (בראשית שם, פסוק ג) ואף בבלעם נאמר שיצאו "שני נעריו עמו" (במדבר שם, פסוק כב).
חכמים לא יכלו להתעלם מן הדמיון שבין שני האירועים ונראה שגם המשנה שלפנינו רואה בו את נקודת המוצא להשוואה, אלא שהיא צועדת צעד נוסף ומדברת על תלמידיהם וממשיכיהם של שתי דמויות אלה, ללא קשר לזהותם הלאומית והדתית.
יכול אתה למצוא את תלמידי אברהם גם בין אומות העולם, ותלמידי בלעם עשויים להיות בני עם ישראל דווקא.

עפר ואפר, רפש וטיט, סין טין
המשנה מדברת בשבחן של הענווה ושפלות הרוח, וגם במקומות אחרים במסכת אבות (כגון ד, ד; ד, יב) עודדו חכמים לאחוז במידות אלה ולהתרחק מניגודן: הגאווה והשחצנות.
אפשר להציע כמה הסברים, פסיכולוגיים וחברתיים, לדרך מומלצת זו של חיים, אך בהקשר הדתי, שבו יש לפרש את מסכת אבות, נתבעת הענווה מן האדם – גם החכם והעשיר או המכובד על הבריות – בראש ובראשונה כתוצאה מעמידתו לנוכח האלוהים, המגלָה את אפסותו שלו, וכדברי הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה":
"בזמן שאדם מתבונן … ומכיר כל הברואים, ממלאך וגלגל [=הם גרמי השמים] ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים … יירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו … וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר" (הלכות יסודי התורה ד, יב).
בסיס אחר לתביעה לנהוג בענווה מוצא ר' לויטס (לעיל ד, ד) במצב הקיומי האנושי: העניו זוכר תמיד שסופם של כל בני האדם זהה: האיןִ הוא אותו איןִ, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט), ואם כן הוא – מה מקום יש לגאווה? הסבר זה חורג אולי מתחום הדת.
ברוח זו נהגו אנשים להוסיף ליד שמם, בחתימת מכתביהם או ספריהם, את כינוי ההצטנעות "הקטן".
בהקשר זה ראוי להזכיר את הקיצור ס"ט, המתפרש לא אחת בשיח הישראלי כ"ספרדי טהור", היינו כביטוי של גאווה לא מוסתרת במוצאו של אדם.
והנה, היה מי שביאר את ראשי התיבות האלה כלשון של הצטנעות דווקא, "סין טין" (שהוא התרגום הארמי של "רפש וטיט" [ישעיה נז, כ], מעין דברי אברהם על עצמו, "ואנכי עפר ואפר"), אך דומה שלא כך הוא, כי ראשי התיבות האלה מצויים כבר באשכנז בימי הביניים כלשון ברכה ומשמעותם דווקא "סופו טוב".