אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה כג

יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, ובשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ:

על פי עדויות רבות נחתמה מסכת אבות בשלב כלשהוא של תולדותיה במאמריו של יהודה בן תימא, ורק מאוחר יותר נוספו אליה מאמרים נוספים וכן פרק ו' כולו.
וכך אומר, דרך משל, ר' מנחם המאירי (צרפת, המאה הי"ג־ י"ד), מפרשני משנתנו: "'יהי רצון וכו" – ואפשר שהיה זה סיום המסכתא אלא שניתוספו בה אחר כך דברים". – יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר :: ונראה שצורפו כאן יחד שני מאמרים של יהודה בן תימא ובעקבותיהם גם דברי חתימה וסיום למסכת, שאולי לא יצאו מפיו.
הֱוֵה עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם :: על האדם לקנות לעצמו כמה תכונות המאפיינות בעלי חיים שונים (ראו להלן), אם הוא מבקש לחיות חיים דתיים מלאים, ברוח מה שה' דורש ממנו:
גבורה כגבורת הארי לעמוד מול משברי החיים וקשייהם,
מהירות כמהירות הצבי בקיום המצוות וברדיפה אחר מעשים טובים,
התרוממות לגבהים גבוהים כנשר שאיננו יגע (השוו: "וקווי ה' יחליפו כוח / יעלו אבר כנשרים / ירוצו ולא ייגעו" [ישעיה מ, לא])
ועמידה כנמר בעוז רוח ובלא בושה כנגד מלעיזים הלועגים לאדם על אורח חייו. – במאמרו השני של יהודה בן תימא חוזר עניין העזות, אלא שהפעם מדובר בעזות מצח, שהיא חוצפה וחוסר בושה בעניינים שראוי לנהוג בהם בדרך ההפוכה.
מסתבר שישנה עזוּת וישנה עזוּת.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנּםֹ ובשֶֹׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן :: החצוף וחסר הבושה דינו לגיהינום, ואילו האדם הצנוע והעניו (ויש גורסים: "ובוש פנים") יגיע לגן העדן. – ומכאן לנוסחת חתימה למסכת כולה, כתפילה קצרה המופנית אל האלוהים:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵֹינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ :: והיא תפילה לקימומה של ירושלים ולחיים של תורה (על "חלק" במשמעות של גורל ראו לעיל ה, טו).

"הצבי ישראל"
דרישתו של יהודה בן תימא "הוי רץ כצבי" מעוגנת יפה במציאות: הצבי הינו חיה זריזה ביותר (היכולה להגיע למהירות של 80 קילומטרים בשעה!) ובעלת יכולת ניתור מצוינת (כשני מטרים).
הצבי נפוץ היה מאוד בארץ ישראל, כמעט בכל אזוריה, ולפיכך אין מתאים ממנו לשמש כמשל לזריזות הנדרשת מעובד ה'.
עוד קודם לדברי יהודה עשה כבר המקרא שימוש בצבי כדי לדמות באמצעותו את המהירים שבגיבוריו. כך, למשל, עשהאל בן צרויה, מחייליו של דוד, שעליו נאמר שהיה "קל ברגליו, כאחד הצביים אשר בשדה" (שמואל־ב ב, יח).
חז"ל טבעו גם את מטבע הלשון "הניח מעותיו על קרן הצבי": "מי שהלך לו למדינת הים, ועמד אחר ופירנס את אשתו … הניח מעותיו על קרן הצבי" (משנה, כתובות יג, ב). האדם האחר, שפירנס את אשתו של האדם שיצא חוץ לארץ, עשה זאת מדעת עצמו ועל חשבונו, ואין הבעל מחויב, לכשיחזור ממדינת הים, להשיב לו את כספו.
המפרנס איבד אפוא את מעותיו, כמי שהניח אותם על קרן הצבי הנמלט במהירות. – הצבי שמר על דימויו כבעל חיים מהיר אף בתקופות מאוחרות יותר, וברוח זו קבע דואר ישראל את הצבי כסמלו המסחרי, רמז לשאיפתו להובלת דברי הדואר אל יעדם במהירות הבזק.

יתגבר כארי
כיום נתקלים תושבי מדינת ישראל באריות חיים רק בגני החיות, אולם בתקופות קדומות נוכחותם של האריות בסביבת בני האדם בארץ היתה שכיחה הרבה יותר.
בתקופת המקרא, דרך משל, היו האריות מצויים בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה, והם הטילו את אימתם על בני האדם. המקרא מספר על מתי מעט שנאבקו באריות ויכלו להם,
כך שמשון (שופטים יד, ה־ו),
כך דוד (שמואל־ א יז, לד־לו)
וכך שר צבאו של שלמה, בניהו בן יהוידע (שמואל־ב כג, כ),
אך אלה הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.
עבור בני האדם מן השורה, אפילו זיכרון שאגתו של האריה הטיל אימה: "אריה שאג מי לא יירא?" (עמוס ג, ח), ולא לחינם זכה האריה לכינוי "מלך החיות": "מלך שבחיות – ארי, מלך שבבהמות – שור, מלך שבעופות – נשר" (בבלי, חגיגה יג ע"ב).
וכיאה למלך מונים לו חז"ל שמות שונים: "אמר רבי יוחנן: שישה שמות יש לארי, אלו הן: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ" (שם, סנהדרין צה ע"א).
קשרו של האריה אל השלטון בא לביטוי גם בכיסא המלכות של המלך שלמה, אשר תריסר פסלי אריות עמדו משני צדדיו (מלכים־א י, יח־כ), וכן בתיאור שבט יהודה, שממנו יצאה שושלת בית דוד, כ"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו" (בראשית מט, ט).
גם בתקופתנו המשיך האריה לשמש כמקור השראה לגבורה ולעוצמה. דוגמא לכך היא המסורת אודות בר כוכבא, המוכרת במיוחד משירו של לוין קיפניס ("איש היה בישראל בר כוכבא שמו … חיש קפץ על הארי וקל כנשר[!] טס"), והוא הדין בפסל "האריה השואג", מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב, אשר הוקם לזכר שמונת הרוגי הקרב המפורסם בתל חי ( 1920 ).
האריה ממשיך לשאוג גם בסמלה הרשמי של עיריית ירושלים, בירת המדינה, כסמל לחוסנה ונצחיותה. גם חיל האוויר הישראלי התהדר בכוחו של האריה, כאשר שניים ממטוסי הקרב נשאו את שמו של מלך החיות: ה"כפיר" וה"לביא".
אגב נעיר כי כשבא ר' יעקב בן רבנו אשר (במפנה המאה הי"ג־י"ד), לחבר את ספרו הגדול, "ארבעה טורים", שהוא ספר הלכה מקיף העוסק בכל מרחבי ההלכה והחיים היהודיים, בחר לפתוח אותו במאמרו של יהודה בן תימא, וכך הקנה למאמר זה את פרסומו הרב.
ספר זה זכה לביאור ארוך בידי ר' יוסף קארו (צפת, המאה השש־עשרה), ולימים התבסס ר' יוסף קארו על ביאורו זה בשעה שחיבר את ספרו הידוע "שולחן ערוך". ספר פסיקה זה פותח בדיני השכמת הבוקר, וראשיתו במילים: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו".
לפנינו אפוא ביאור מיוחד לדברי יהודה בן תימא: גבורה כגבורת האריה נדרשת מן האדם הנתבע לקום משנתו, לצאת ממיטתו החמה והנוחה עם שחר, כדי להתחיל במלאכת התפילה ועבודת האלוהים היומית.

על יהודה בן תימא
חכם ארץ ישראלי שזמנו לא נקבע בוודאות (ושמו מופיע בחלק מן המקורות גם בלוויית התואר "רבי", ושם אביו גם כ"תומא").
אם המשפט "יהי רצון מלפניך … שתבנה עירך במהרה בימינו" אכן נאמר על ידו, ואיננו רק תוספת מישנית שנועדה לשמש כחתימת המסכת, נראה שהוא חי לאחר החורבן.
מאמרו זה הוא המאמר היחיד המובא בשמו במשנה כולה, אך הוא נזכר בתלמוד הבבלי (חגיגה יד ע"א) יחד עם חבריו כ"בעלי משנה", היינו כחכמים שידיעותיהם במשנה מרובות היו.