אביגדור שנאן: אבות פרק ה משנה כד

הוּא הָיָה אוֹמֵר,

בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא,

בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,

בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת,

בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,

בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף,

בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,

בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,

בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,

בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה,

בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה,

בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,

בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,

בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

הוּא הָיָה אוֹמֵר:: משנה זו חסרה מהרבה מכתבי היד של המסכת והיא נראית כתוספת מִשנית ומאוחרת. ייחוסה ליהודה בן תימא (הנזכר במשנה הקודמת) מפוקפק, ויש נוסחים המייחסים אותה לשמואל הקטן (שנזכר לעיל ד, כד).
משנה זו מתבוננת בחיי הגבר היהודי מנקודת מבט סכמאטית – מבלי להביא בחשבון הבדלים אינדיבידואליים וגורמים משתנים רבים אחרים, חברתיים וכלכליים – כדי לקבוע מה הדבר הראוי להיעשות בכל שלב ושלב של החיים.
את מאה שנות החיים היא מחלקת ליחידות, תחילה של חמש או שלוש שנים ולאחר מכן של עשר.
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא :: זה הגיל שבו חייב האב ללמד את בנו את אמנות הקריאה, דבר שנעשה על ידי קריאה בספר הספרים.
בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה :: הוא לימוד קובצי משנה, שהיא יסוד התורה שעל פה, דבר שלמענו היה הילד הולך אל בתי ספר המיוחדים לכך.
בֶּן שְׁלשֹׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת :: הוא הגיל שסביבו מגיע הנער לבגרות גופנית ובו הוא מחויב במצוות (וראו להלן).
בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד :: הוא לימוד מתקדם יותר, שבוודאי עסקו בו רק בודדים, שעיקרו עיסוק בתורה שבכתב ובעל–פה וקישור ביניהם (על "תלמוד" במשמעות זו ראו לעיל ד, טז).
בֶּן שְׁמנֶֹה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה. בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף :: והוא גיל הנישואין ובעקבותיהם היציאה לחיים והרדיפה אחר פרנסה ומזונות, לגבר ולמשפחתו.
בֶּן שְׁלשִֹׁים לַכֹּחַ :: שהוא הגיל בו מגיע הגבר לשיא כוחו הפיסי. ומכאן ואילך ממשיכה המשנה ועוסקת בדרגות שונות של התפתחות מנטאלית מכאן ופיסית מכאן.
בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה :: ה"בינה" היא יכולת של חשיבה שיטתית והסקת מסקנות על סמך ידע רב, ואילו ה"עצה" היא היכולת לסייע גם לאחרים על סמך ניסיון החיים שכבר הצטבר.
בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה. בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה :: זה הגיל שבו חייבת החברה בכבודם של הזקנים שבתוכה, כדרך של הכרת טובה על תרומתם לה, שנאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב [והשוו לעיל ג, טז]).
בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה :: יסוד הדברים בדברי המזמור (תהילים צ, י): "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות [=ואם הם גוברים ומתרבים] שמונים שנה", והיא, לפי דעת המשנה, דוגמא לחיים ארוכים מן הרגיל. (דבר זה נכון לגבי תוחלת החיים הממוצעת של הגבר הישראלי גם כיום.)
בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ :: שגופו של הגבר מתכופף, שׂח, בשל זקנתו.
בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטַל מִן הָעוֹלָם :: וזאת כיוון שבדרך כלל נחלשות עד מאוד יכולותיו המנטאליות והפיסיות של האדם בגיל זה, מה עוד שהוא כבר איבד כמעט את כל חבריו והוא נותר בבדידותו, כאילו אין לו קיום כלל. אכן, סיום עגום למסלול חיים ארוך.

"חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים…"
מסכת אבות איננה מקדישה תשומת לב של ממש לילדים ולילדוּת. לעיל שמענו על "שיחת הילדים", היינו על שיחה עם ילדים בעניינים של מה בכך (ג, יד), וכי טוב לילד שילמד בנעוריו, כיוון הוא עדיין בבחינת "ניר חדש" הקולט היטב את מה שמלמדים אותו (ד, כה) – זאת ולא יותר.
גם המשנה שלפנינו איננה מדברת על הילד (הבן) קודם שהוא מגיע לגיל חמש.
מתברר כי בעיקרו של דבר ראו חכמים רבים, כאנשי העת העתיקה בכלל, את הילד כ"מבוגר קטן", אשר מן הראוי להנחיל לו מעת ילדותו את ערכי הדת ולהרגיל אותו לאורח חיים של שמירת מצוות. השינויים אותם יעבור הילד לקראת התבגרותו נראו להם כשינויים כמותיים ולא איכותיים.
משחקי ילדים ושעשועיהם נתפסו לפי זה כבזבוז זמן, ומבוגר העוסק בהם אף הוזהר כי חייו עשויים להתקצר בשל כך (לעיל ג, יד). לעומת זאת מצאנו במדרש (תנחומא, תצוה א) כי "ילד שעשועים" הוא ילד בן שלוש או ארבע "שהוא מתחיל להשיח [=לדבר] ומשתעשע לאביו", ומשמע שאין עמדה מוצקה אחת גם בסוגיה זו, כמו בכל שאלה חינוכית.

מה הגיל הראוי להתחיל את לימוד הקריאה?
אין מי שכופר בצורך ללמד את הילדים את מלאכת הקריאה, שכן היא המפתח להשתלבות בעולם המודרני, אלא ששאלת הגיל שבו יש להתחיל לעשות זאת שנויה במחלוקת.
בחברה הישגית הדוחפת להצטיינות יש הסבורים כי כבר קודם לגיל חמש צריך הילד להכיר את האותיות, לזהות מילים מסוימות או אף לדעת לקרוא (כמקובל בעולם החרדי).
אחרים יטענו כי לכל ילד קצב התפתחות משלו וכי יש להביא בחשבון גורמים רבים – פסיכולוגיים, קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ואחרים – בשעה שמכניסים אותו אל עולם האוריינות.
בין כך ובין כך, המשנה שלפנינו קובעת את הכניסה לגן חובה (גיל 5) כגיל המתאים לכך.

"ותודה להוריי שהביאוני עד הלום…"
לפי מסורת חז"ל מתחייבים ילדים (בנים ובנות) בחובות ההלכתיות החלות גם על המבוגרים משעה שהם מגיעים לבגרות פיסית־גופנית (לפירוט ראו משנה, נידה ו, יא).
ואולם כבר בתקופת חז"ל ראו צורך לקבוע גיל מדויק ואחיד יותר, 13 שנה לבנים ו־ 12 לבנות, וזאת משום שחכמים עמדו על כך שהתפתחותן הפיסית והמנטאלית של הנערות מהירה יותר מזו של הנערים.
ואכן, בהתאם לכך חוגגים – מאז ימי הביניים – בגילים אלה את טכסי בר (מילה ארמית שפירושה: בן) המצווה של הבנים, ובימינו גם את חגיגת בת־המצווה של הבנות.
והנה, עד לבגרותם של הילדים אחראים עליהם הוריהם, והם אף עשויים להיענש בגין מעשיהם, ומכאן המנהג שבטכס בר המצווה מברך האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה": מעתה ייענשו המתבגרים על מעשיהם שלהם, ושיני האבות לא תקהינה עוד אם יאכלו הבנים בוסר.
יסוד המנהג לומר "ברוך שפטרני" הוא בתקופת חז"ל (בראשית רבה סג, י), אלא שאפשר לפרש את הדברים שם גם בכיוון הפוך.
לפי מקצת מן המקורות, עד שמגיע הנער למצוות הוא עשוי להיענש בגין מעשי הוריו, בעוד שמכאן ואילך הוא אחראי למעשיו שלו, ועל כך מברך הנער בהגיעו למצוות. יסוד לתפיסה זו אפשר לראות, למשל, במסכת כלה א, כ: "בעוון מה בניו של אדם מתים? ר' אליעזר אומר: בעוון נדרים [=שאדם נודר ולא מקיים], ר' יהושע אומר: בעוון ביטול תורה קטנים מתים".
עד המאה העשרים לא נהגו לציין בהקשר הדתי את גיל בת המצווה בטכס כלשהו. אך השינויים הרבים במעמד האישה במסגרת היהדות – בעיקר בקהילות הקונסרבטיבית והרפורמית, אך גם בקהילה האורתודוכסית המודרנית – הביאו לחידוש טכסים דומים או אף זהים גם לבת, כולל עלייה לתורה (לעיתים רק במסגרת של נשים) או דרשה בציבור, וכמובן חגיגה, שהרי בלעדי "תודה להוריי שהביאוני עד הלום" לא ניתן להגיע לבגרות.