אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה ח

יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם.

יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין.

וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים.

וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

מאמרו של יהודה בן טבאי מופנה בבירור אל השופט היושב בדין ובו שלוש הוראות לגבי ניהול ראוי ונכון של המשפט.הראשונה עניינה במה שקורה קודם למשפט, השנייה עוסקת במהלכו, והאחרונה במה שקורה בעקבותיו.

יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח קִבְּלוּ מֵהֶם :: יהודה ושמעון קיבלו את מסורותיהם מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שנזכרו במשניות הקודמות.

יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין :: אסור לו לשופט להתערב במהלך המשפט ולומר לעומדים לפניו איך יטענו, מה ישיבו, במה יודו ומה יכחישו.

תפקיד זה שמור לאנשים אחרים, הם העורכים (=המסדרים) את הדינים ומנחים את המתדיינים מראש, קודם למשפט, כיצד להציג את עניינם לפני בית הדין. ("עורכי הדיינין" אינם משתתפים במשפט, כלומר אין הם "עורכי דין" במשמעות המודרנית והמלאה של הביטוי [וראו להלן]).

איסור זה נובע מן הצורך להבדיל בבירור בין הרשויות השונות, ובעיקר מן החשש שיעורר הדבר במסתכל: מה יאמרו הבריות אם השופט יזכה את מי שנועץ בו קודם למשפט כיצד להציג את טיעוניו, אפילו אם אכן הצדק עם אותו אדם?

וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים :: במהלך המשפט חייב השופט להניח כי כל אחד משני המתדיינים איננו צודק (והוא "רשע", במשמעות המשפטית של המילה ולא בזו המוסרית [ראו להלן ב, יח]), וכי טענותיו אינן נכונות, ועל כן חייב השופט לבדוק היטב היטב את דברי שניהם. רק כך אפשר יהיה להגיע אל חקר האמת.

וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִין, שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין :: לאחר הכרעת הדין, כששני הצדדים קיבלו עליהם את פסק הדין והסכימו לציית לו, והריהם עוזבים את בית המשפט (ו"נפטרים" פירושו: יוצאים והולכים לדרכם), אל לו לשופט להמשיך ולראות בשלילה את מי שחייב אותו בדין ומצא את טענותיו לא נכונות.

עם סיום המשפט וקבלת תוצאותיו בידי המתדיינים נפתח דף חדש במערכת היחסים שבין בעלי הדין, בינם לבין עצמם ובינם לבין השופט, שאם ישוב אחד מהם להתדיין לפניו, לא יזכור לו את המקרה הקודם וידון במקרה החדש לגופו ובפני עצמו.

נוסחי המסכת הקוראים כאן "יהיו בעיניך כצדיקים" (במקום "כזכאין") מדגישים נקודה זו ביתר שאת.

האם ניתן ליישם הוראות אלו גם מחוץ למערכת המשפטית? דומה שניתן להשיב על שאלה זו בחיוב. כאשר אדם נקרא לפסוק בין טוענים שונים, אל לו לשמש כפה לאחד הצדדים; הוא חייב בבדיקה מדוקדקת של טענות שני הצדדים כאחת; וחובה עליו – אף שהדבר קשה במיוחד – לא לגרור את העניין שבו הוא דן אל אירועים דומים שהתרחשו בעבר או אל כאלה העשויים להתרחש בעתיד.

עורך דין או אורכי דיין
עיל פירשנו את הביטוי "עורכי הדיינין" שבדברי יהודה בן טבאי כעוסק במי שמסייע לאדם העומד בבית המשפט לנסח את טענותיו (בדומה ל"עורך הדין" של ימינו).

זה אכן הפירוש השגור למשפט זה, אבל יש להודות כי הקריאה "עוֹרְכֵי הַדַּיּנָיִן" (ולא: עורכי הדִיניִן) איננה משתלבת יפה בפירוש זה. על כן ראוי להעיר כי בין שלל הגרסאות השונות שבכתבי היד שבידינו לדברי יהודה בן טבאי מצויה גם הגרסה: "אל תעש עצמך כארכי דיינים".

לפי נוסח זה ממליץ החכם בפני הדיין שלא לעשות עצמו לדיין הראשי, לדיין הבכיר, הוא ה"ארכי–דיין". ("ארכי" ביוונית פירושו: ראש, ומוכרות המילים "ארכיבישוף", "ארכידוּכּס", "ארכי–פושע", ארכיטקטון [=מהנדס ראשי] וכדומה).

ייתכן שנוסח זה משמר את כוונתו המקורית של יהודה בן טבאי, וכוונתו לומר כי ראוי לשופט שלא יתפוס את עמדת הבכיר שבין השופטים, מי שנוטה בדרך כלל לא להתייעץ עם אחרים ולסמוך בעיקר על עצמו, דבר העשוי להביא אותו לא לדייק בקביעת הדין.

בהקשר זה מעניין להעיר כי בספרות הקדומה נמצא את המושג "עורך דין" גם ככינוי לשופט. כך, למשל, בפיוט ידוע שחיבר פייטן ארץ ישראלי קדום, ר' אלעזר הקליר, במאה השביעית לערך.

הפיוט נאמר במנהגים שונים במסגרת תפילות הימים הנוראים והוא פותח בפנייה אל האלוהים במילים אלה:

ובכן לך הכל יכתירו –
לאל עורך דין לבוחן לבבות ביום דין
לגולה עמוקות בדין להוגה דעות בדין
לדובר מישרים ביום דין לותיק ועושה חסד ביום דין

פיוט זה כתוב באקרוסטיכון אלפביתי (אל, בוחן, גולה, דובר וכן הלאה עד סוף האלפבית) והוא מביא שורה ארוכה של תארי כבוד לאלוהים, ובראשם – כפי שמתאים למסורת
העוסקת בעשרת ימי תשובה – הקביעה שהוא "עורך דין", שופט את בני האדם על מעשיהם.

השימוש בשורש ער"ך בקשר לדין נשען, כנראה, על פסוק בספר איוב ("הנה נא ערכתי משפט" [יג, יח]ׂ תוך החלפת המילה המקראית "משפט" במילה המצויה יותר בלשון חז"ל: "דין".

על יהודה בן טבאי
אחד מבני הזוג השלישי, שרק מעט ידוע על תולדות חייו.

הוא פעל במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה יחד עם שמעון בן שטח (הנזכר במשנה הבאה), אך ישנן מסורות שונות בשאלה מי משניהם היה נשיא הסנהדרין ומי כיהן כאב בית הדין.

מסופר עליו שכאשר רצו למנות אותו לנשיא ברח לאלכסנדריה שבמצרים, וחזר רק לאחר דברי שידול של אנשי ירושלים (ירושלמי, חגיגה ב, ב).

עוד מסופר כי פעם אחת הוכיח אותו שמעון בן שטח על כך שדן אדם למיתה והוציאו להורג שלא בצדק, וכי "באותה שעה קיבל עליו יהודה בן טבאי שלא יהא מורה הלכה אלא על פי שמעון בן שטח" (תוספתא, סנהדרין ו, ו).

השם "טבאי" נגזר כנראה מן השם "טוביה", אך זו צורה נדירה של השם, ונפוץ הרבה יותר השם "טבי" (המוכר גם כשמו של עבדו הנאמן של רבן גמליאל [משנה, ברכות ב, ז]).