אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה יא

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם,

שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר :: מאמרו של אבטליון מופנה בבירור אל שכבת החכמים של ימיו, אף שבמשך הדורות החלו לבאר את שלוש מילותיו הראשונות כמופנות אל כל אדם.

חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם :: אבטליון פונה אל מורי התורה של זמנו, הם ה"חכמים", ומייעץ להם לבחון היטב היטב את דבריהם קודם שהם מוציאים אותם מפיהם.

אין הוא מכוון לכלל דבריו של החכם, אלא אך ורק לדברים הנאמרים כנגד השלטונות (ובימיו שלו: החשמונאים או הורדוס), כיוון שדברים אלו עשויים לעורר עליהם את חמת השליט וכתוצאה מכך יהיה על החכם לצאת ממקומו ולגלות אל מקום אחר, דבר שתוצאותיו קשות.

כזכור סיים שמעיה (במשנה הקודמת) את דבריו בהמלצה "ואל תתוודע לרשות", ואבטליון מפתח עניין זה בדרך נוספת ומיוחדת.

שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים :: לא מדובר כאן בעונש רשמי של הגליה אלא בגלות מרצון, כלומר בבריחה שייאלץ החכם לברוח כאשר ייוודע לשלטונות מה שאמר נגדם. דיבורים לא זהירים יחייבו את האדם לחפש לו מסתור במקום אחר.

הכינוי "מקום מים הרעים" הוא מטאפורה למקום שבו שוררות דעות פסולות ופגומות. השוואת התורה למים היא מוטיב קבוע בספרות היהודית (למשל: בבלי, בבא קמא יז ע"א: "אין מים אלא תורה"), וגם הביטוי "מים הרעים" מופיע פעמים נוספות בספרות חז"ל (כגון משנה, ברכות ג, ה) ככינוי למים סרוחים, מים שאינם צלולים, ושאין לשתות אותם.

יש הסבורים כי אבטליון כיוון בדבריו למקום מוגדר, כגון אלכסנדריה של מצרים, אשר בזמנו היתה מרכז תרבותי עולמי ויהודי, ושררו בו גם דעות כופרות למיניהן, אך ספק אם צריך לדייק בעניין זה כל כך.

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ :: כיוון שנהוג היה באותם ימים שהתלמידים הולכים אחרי מוריהם, קיים היה החשש כי התלמידים שיגיעו לאותו מקום פגום ישתו – בימי המורה או לאחר מותו – מן התורה הפסולה המצויה שם, והדבר יביא למותם הרוחני, להתפקרות, להתנהגות בלתי ראויה.

וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל :: התנהגותם הפסולה או אף כפירתם של שותי "המים הרעים" תגרום לכך שהמתבוננים בהם יוציאו את דיבת תורת ישראל רעה, ויאמרו: "ראיתם את אלו שהיו תלמידי חכמים והגונים ומתו בחצי ימיהם ולא הגנה תורתם עליהם?!" (הפירוש המיוחס לרש"י למקום).

לעיל (משניות ח ו–ט) שמענו על שני מוריו של אבטליון, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, שברחו מארץ ישראל, כל אחד מהם בשל סיבה אחרת: פחד מן המלכות או התחמקות ממינוי לתפקיד רב מעלה (על יהודה בן טבאי אף סופר שברח לאלכסנדריה שבמצרים).

אין אנו יודע מה עלה בגורלם של שני חכמים אלו בעת שישבו מחוץ לארץ ישראל. האם אפשר שמאמרו של אבטליון נובע מניסיון חייהם של שני מוריו?

על אבטליון
שותפו להנהגה של שמעיה בזוג הרביעי שבין הזוגות, אשר זמן פעולתו במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. וראו במשנה הקודמת פרטים על שני חכמים אלו.

אבטליון היה אב בית הדין, ואך מעט מתורתו נשתמר בספרות חז"ל.

לפי מסורת מימי הביניים קבור אבטליון, יחד עם שמעיה, בכפר גוש חלב שבגליל. בשנת 1987 נוסד על ידי גרעין עולים מארגנטינה על רכס יודפת יישוב המשקיף על בקעת בית נטופה, והוא קרוי בשם "אבטליון", על שמו של החכם.

מעניינת היא דעתו של פרשן המשנה, ר' עובדיה מברטנורא, המסביר את השם "אבטליון" כמורכב משתי מילים: אב+טליון, ומבארו: "אב לקטנים", שהרי "טליא" בארמית פירושו הן טלה הן ילד צעיר לימים.
לפי פירוש זה – שיש להודות שיסודו הלשוני מפוקפק – היה אבטליו אדם שלבו פתוח ואוזנו קשובה לכול.