אביגדור שנאן: אבות פרק א משנה יד

הוּא הָיָה אוֹמֵר,

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי.

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי.

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: גם זה מאמרו של הלל הזקן, שנזכר במשנה הקודמת (ופרטים על חכם זה ראו לעיל, משנה יב).

מאמרו המפורסם הזה של הלל מתחלק לשלושה חלקים, אשר רק שני הראשונים שבהם קשורים זה בזה, והריהם עוסקים בשאלת הזיקה שבין היחיד לבין היחד, בין האדם הבודד לבין הקבוצה שהוא מהווה חלק ממנה.

אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי? :: אם לא אדאג לעצמי, לזכויותיי ולטובתי, מי יעשה זאת למעני? והתשובה ברורה: אף לא איש.
בחלק זה של המאמר מטיל הלל הזקן על האדם אחריות לגורלו ותובע ממנו ליזום ולפעול בנחישות למען שיפור תנאי חייו ועולמו. אקטיביות ולא פאסיביות, יוזמה ולא הסתמכות על אחרים, היא שתביא להישגים.
עם זאת יודע הלל יפה כי בעולמנו החברתי לא יכול אדם לפעול כאילו הוא מצוי בחלל ריק, בוואקום, ולעשות ככל העולה על רוחו, ועל כן הוא ממשיך ואומר:
וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי? :: והתשובה גם כאן ברורה: אין הפרט הבודד יכול להגיע למיצוי יכולתו ולהישגים מושלמים מבלי שהוא נעזר בחברה שהוא חי בתוכה, תורם לה ונתרם על ידה בעת ובעונה אחת.
שני חלקי מאמרו של הלל משלימים אפוא זה את זה ואין אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו.

וְאִם לאֹ עַכְשָׁו אֵימָתַי? :: אם חש אדם שעליו לעשות מעשה נכון וראוי, אין סיבה שידחה את עשייתו לטווח בלתי ברור של זמן.
אין זו תביעה להשיג דבר כלשהו מייד כאשר חושקים בו, גם לא קריאה לעשייה פזיזה וגחמנית.
כל דבר, אומר הלל, ראוי שיעשה בזמנו, אך כאשר אין שום סיבה להתמהמה או לדחות את המעשה- זמנו כעת ומייד.
לא נראה שצריכים אנו לקשר את חלקו השלישי של המאמר אל שני הראשונים. משותפת להם רק העובדה שהם מנוסחים בקצרה כשאלה רטורית, שאלה שתשובתה ברורה מאליה.

היחיד והיחד

מאמרו של הלל מגבש בתמציתיות את סוגיית היחס בין הפרט הבודד ובין הקבוצה שהוא חבר בה.
ההיסטוריה האנושית מלמדת שאין אדם יכול לחיות בבדידות מוחלטת ואנוכיות קיצונית (גם רובינזון קרוזו נזקק ל"ששת" שלו), אך גם קולקטיביות מוחלטת, המוחקת את דמותו של הבודד לחלוטין, היא דבר פגום, פסול ובלתי אפשרי (ועמד על כך יפה ג'ורג' אורוול בספרו " 1984 ").
יש למצוא את דרך הביניים המשלבת את "אם אין אני לי מי לי" יחד עם "וכשאני לעצמי מה אני", וזאת מלמד הלל.
היהדות נתנה ביטוי לצורך שבשילוב זה בכמה דרכים, ואחת מהן היא בעולם התפילה.
היחיד חייב על פי ההלכה בתפילה, אך עדיף – אם כי לא הכרח גמור ומוחלט – שזו תיעשה במסגרת "יחד", במניין מתפללים (עשרה ומעלה).
המשנה (מגילה ד, ג) קובעת כי בהעדר מניין אין הכוהנים מברכים את העם במסגרת התפילה, אין קוראים בתורה או את ההפטרה, ואין אומרים את הברכות הנאמרות מתחת לחופה, ועוד.
ויחד עם זה, גם המתפלל ביחידות חייב תמיד לראות את עצמו כחלק מן הכלל. על כן הקפידו חז"ל לעצב את נוסחת הפתיחה המפורסמת של הברכות בלשון רבים: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו…" וכו'.
גם אישה המדליקה נרות ביחידות בביתה, או אדם המהלך לבדו בדרך, חייבים לברך בלשון רבים, לחוש תמיד שהיחיד הוא גם חלק מיחד.
וכך נאמר בתלמוד הבבלי (ברכות כט ע"ב): "אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי [=מה היא] תפילת הדרך? 'יהי רצון מלפניך ה' אלהיי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב' …" וכו'.
כנגד קביעה זו, השמה בפי המתפלל הבודד תפילה בלשון יחיד, העוסקת בצרכיו שלו בלבד, יוצא אביי ואומר: "לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא [=לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור]" ועל כן יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום" וגו'.
וכך גם נפסק להלכה.
בעולם התפילה, גם "יחיד" בודד הוא חלק מ"יחד", אף אם אין הוא רואה אותו בפועל למול עיניו.

אם אין אני לי מי לי
קשה להאמין, אבל בבדיקה פשוטה במנועי חיפוש ברשת האינטרנט נמצאו קרוב לארבעים אלף
(40,000 !) ציטוטים בעברית של הקטע הפותח את מאמרו של הלל, "אם אין אני לי מי לי".

במאמרים מלומדים ובמכתבים למערכת, בפזמונים ובפרסומות, באתרים פרטיים ובאתרים רשמיים – בכולם מככב המאמר הזה, כצורתו או בשינוי, אות ועדות לפופולריות הרבה שרכש, הן בשל הרעיון הבהיר המתבטא בו והן בשל לשונו החרוזה והקצובה.

מעניינים במיוחד השימושים ההומוריסטיים והקלילים שזכה להם המאמר, המלמדים על חיותו עד ימינו שלנו בכל רבדי הלשון של החברה דוברת העברית, כגון:

אם אין אני לי – מילי
[כפרסומת למסעדה בשם זה]

אם אין אני לי – שליף לי
[על טכניקה של העתקה בבחינה בעזרת דף הנשלף ברגע המתאים ממקום מסתור]

אם אין אני לי – בן זוגי לי
[כפתיחה להודעה בעיתונות על חידוש: אישור שמקבל אדם לעבוד במדינה אירופית כלשהי, אם כבר קיבל בן זוגו את האישור לעשות כך]

אם אין אני לי – גילי לי
[הצהרת אהבה לנערה בשם זה]

וכן:
אם אין אני לי – חברי לי
ואם אין חברי לי – שכני לי
ואם אין שכני לי – שולחני לי
ואם אין שולחני לי – שלילי לי
[על טכניקות שונות של העתקה בבחינות בגרות]

ועכשיו אמתי
מילת "עכשו" משמשת רבות בלשוננו ודומה כי הכול רוצים להשיג הכול תכף, עכשיו ומייד, בלא כל דיחוי:
"משיח עכשו" ו"שלום עכשו", "עכשו זה בזול", ו"עכשו או אף פעם לא" ועוד ועוד.
הגענו למצב שבו ניתן להגדיר תהליכים רבים העוברים עלינו כתהליכים של "עכשוויזציה", ואף יש מי שקורא למגמה חסרת סבלנות זו בשם הלא–מחמיא "עכשוויזם".
ובכלל, שם התואר "עכשווי" מקובל כבר על הכול.
אבל מה פירוש המילה המשונה הזו "עכשו" (שניתן לכתוב אותה גם: "עכשיו")?
המילה לא מצויה במקרא ואין לה מקבילה וודאית בשום שפה שעם ישראל בא עמה במגע.
עם זאת היא מופיעה רבות בספרות חז"ל – לא פעם גם במסגרת הביטוי "מעכשיו" – והמדקדקים נתקשו בקביעת שורשה ומקורה.
במילון ההיסטורי המצוין של אליעזר בן יהודה (כרך ט, עמוד 4475 ) מעלים כמה השערות, שביסוד כולן ההנחה שמדובר במילה מורכבת, כגון האפשרות ש"עכשו" הוא מעין קיצור של: "עתה כמו שהוא" או "עד כשהוא", כלומר: כל עוד הוא מה שהוא, כל עוד לא חל בו שינוי, דבר המתמיד רק בטווח זמן קצר.
למען האמת, גם השאלה כיצד להגות את המילה הזו שנויה במחלוקת: עכשָו? עכשוֹ? עכשוּ? ומצאנו אף כתבי יד הקוראים מילה זו כ"עכשוב"!
ובכן, עכשיו מתברר שאיננו יודעים הרבה על "עכשיו".
"עכשיו" הוא גם שמו של כתב עת ישראלי לספרות ולשירה שהחל לצאת בשנות החמישים והוא נותן ביטוי ליצירה הספרותית המתהווה לנגד עינינו, כפי ששמו מעיד עליו.