אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה א

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם,

כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם.

וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.

וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.

וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

פרק ב ממשיך את תיאור העברת התורה שבעל–פה מדור לדור.

רבִּי אוֹמֵר :: זו המשנה הראשונה במסכת אבות המזכירה את שמו של עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא (הידוע גם בשם "רבי" בלבד). היא פותחת בשאלה ריטורית, משיבה עליה תשובה כללית והולכת ומפרטת את התשובה.

אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם? :: מה היא, מבחינה דתית, הדרך הראויה שצריך אדם לברור, לבחור, ללכת בה במהלך חייו? ותשובתו העקרונית של רבי: כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשָׂהּ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם :: דרך שהיא מפארת ומוסיפה גדוּלה ויוקרה למי שהולך בה, דרך הנחשבת מפוארת ומכובדת גם בעיני שאר בני אדם. וממשיך רבי ומפרט תשובה כללית זו בשלושה עניינים מתחום ההתנהגות הדתית המשתלשלים זה מזה.

[א] וֶהֱוֵה זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁלַּמִצְוֹת :: על האדם להקפיד על קיום המצוות כולן באותה מידה, מבלי לנסות ולהבחין בין מצווה הנראית קלה לביצוע (או שנוהגים להקל בה ראש) לבין מצווה קשה לביצוע (או שנוהגים לראותה כבעלת משקל גדול). השכר הניתן על קיום מצוות (בעולם הזה או בעולם הבא), אומר רבי, איננו ידוע לאדם, ואין הוא עומד בהכרח ביחס ישיר לחשיבותה היחסית של המצווה בעיני בני אדם או לקלות שבקיומה.

[ב] וֶהֱוֵה מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ :: כיוון שרבי הזכיר את ההנחה הדתית כי על קיום מצוות עתיד האדם לקבל שכר, גם אם איננו יודע מה הוא ומה היקפו, ואילו על עבירותיו – ייענש, הולך הוא וממשיך לדון בעניין השכר והעונש מנקודה נוספת. עשיית מצוות גורמת לאדם לא פעם גם הפסדים (כשהוא נותן מממונו למעשר או מקדיש מזמנו הפנוי לתפילה, וכיוצא בזה), בעוד שאדם עשוי להשתכר דווקא מביצוע עבירה (כשאינו מחזיר אבידה לבעליה או נשבע שבועת שקר במשפט). רבי מבקש מן האדם לשקול בכל מקרה זה כנגד זה את הרווח וההפסד, על יסוד ההנחה הדתית כי השכר על עשיית מצווה או על הימנעות מעבירה יהיה תמיד גדול יותר.

[ג] הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאזֶֹן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים :: וכיוון שכבר נזכר עניין "שכר עבירה" ממשיך רבי ומלמד כיצד ניתן להימנע מעבירות: האדם לא יחטא אם יזכור תמיד כי יש במרומים עין הרואה את מעשיו, אזן השומעת את דבריו, ויד הכותבת בספר את כל מעשיו, כדי לבוא עמו חשבון בבוא העת (וראו להלן). מוּדעות מתמדת להשגחה פרטית שמשגיח האלוהים על האדם תביא את האדם לברוח מפני העבירות כמפני אש.
אמת, מאמרו של רבי מתבסס על אמונה מלאה בקיומה של השגחה פרטית, בחשיבותן של המצוות ובתורת השכר והעונש. מה מכל זה יכול לדבר אל לבו של מי שעקרונות אלו אינם נר לרגליו? אפשר לטעון כי הרעיון בדבר חשיבותה של ההסכמה החברתית אודות התנהגותו של האדם, או חובתו של אדם לדעת שאין הוא יחיד בעולם ויש מי שבוחן ומתבונן במעשיו – הם רעיונות בעלי חשיבות גם מחוץ לעולם הדתי, אך דומה שפרשנות זו לא תקלע לכוונתו של רבי ואף תתרחק ממנה יתר על המידה.

ספרים רבותי ספרים
מאז המצאת הכתב, אי שם באלף הרביעי לפני הספירה, תפסו הספרים מקום של חשיבות חברתית ודתית בחיי האדם. הדבר הכתוב נתפס כבעל תוקף וכנצחי, ומכאן, ככל הנראה, השימוש הרב בפעולת הכתיבה בתרבויות העת העתיקה כביטוי לציון אירוע בעל תוכן משמעותי שיש לזכור אותו לדורות. כך, למשל, אחשוורוש מלך פרס שניהל רישום מדוקדק של הקורות אותו ב"ספר דברי הימים" (אסתר ב, כג), והמקרא משופע בהזכרת ספרי היסטוריה, כגון "ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מלכים–א יד, כט).
הספר מילא תפקיד רב חשיבות גם במערכת המשפטית, כפי המסופר במשנה המתארת את התנהלות הסנהדרין במשפט (סנהדרין ד, ג):

"סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין…".

רישום הפרוטוקול מקנה לדיונים בבית הדין מעמד על–זמני.
אך בצד ספרים אנושיים אלו קיימת גם תפיסה שלפיה מצויים במרומים ספרים שמימיים נצחיים שרשומים בהם בני האדם כולם, מעשיהם וגורלם. כך, דרך משל, המדרש האומר לאדם ביום הדין כי "כל דיבור ודיבור שיצא מפיך בספר נכתבים, בין טוב בין רע בין בשוגג בין במזיד" (מדרש תנחומא, מצורע א). למסורת זו ביטוי מיוחד בעולם התפילה, בעיקר בקשר לימים הנוראים ולגזרי הדין הנחתמים בהם. "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר [=מיד] לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה" (בבלי, ראש השנה טז ע"ב). ומכאן קריאה חוזרת ונשנית בתפילות הימים הנוראים: "אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות / אבינו מלכנו כתבנו בספר גאולה וישועה" וכיוצא בזה. ספרייה שלמה של ממש! הפנייה הנרגשת בפיוט "ונתנה תוקף" משקפת טוב מכול את ההוויה והחוויה הסובבות סביב הספר השמימי: "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות…".
על ספר מעין זה מדבר רבי יהודה הנשיא כשהוא מתרה בשומעיו: "וכל מעשיך בספר נכתבים" (וראו עוד להלן ג, ג).

על ר' יהודה הנשיא

מכונה גם בכינוי "רבי" (בלא תוספת) או "רבינו הקדוש" (בבלי, שבת קיח ע"ב ועוד) – שני כינויים המעידים על מעמדו המיוחד ורב העוצמה של חכם זה. רבי חי בין השנים 140 – 225 לספירה לערך, כיהן כנשיא הסנהדרין ובין מפעלותיו יש למנות את עריכת המשנה (אשר מסכת אבות היא, כידוע, חלק ממנה). עריכת המשנה – דבר שנעשה בכתב או בעל–פה – פתחה תקופה חדשה בתולדות הרוח של עם ישראל, ומעתה נעשה טקסט זה לחיבור הבסיסי שנלמד בבתי המדרש, ושעליו נבנו התלמודים (הבבלי
והירושלמי). רבי יהודה היה בנו הבכור של הנשיא רבן שמעון בן גמליאל והוא למד אצל תלמידי ר' עקיבא האחרונים. בנוסף לגדולתו בתורה אחז רבי יהודה הנשיא אף במעמד פוליטי אשר התבטא ביחסים טובים עם השלטון הרומאי, דבר שאפשר לו להקל על חייו של הציבור היהודי בארץ ישראל ובתפוצות. לעוצמתו הרוחנית והפוליטית של רבי יהודה הנשיא עדויות רבות בכתבי חז"ל, החל מן הקביעה כי "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדוּלה במקום אחד" (בבלי, גיטין נט ע"א), המשך בכינויו "משיח
ה'" (ירושלמי, שבת טז, א) וכלה בניסיונו לבטל את צום תשעה באב. לשיטתו של רבי, אף אם בית המקדש השלישי טרם עמד על עומדו, הרי שהתנאים הפיזיים והרוחניים בארץ ישראל נעשו כה טובים עד שאין צורך לתת ביטוי בוטה של אבל על הבית שנחרב. ניסיונו זה של רבי לא צלח בידו בשל התנגדות בני דורו.
את רוב חייו חי ר' יהודה הנשיא בבית–שערים שבגליל התחתון, שאליה עברה גם הסנהדרין, אך כשבריאותו התרופפה עבר אל ציפורי, ובה גר בשבע–עשרה השנים האחרונות לחייו (בבלי, כתובות קג ע"ב). על בריאותו של רבי קיימים בידינו סיפורים רבים, שהמפורסם ביניהם הוא הסיפור על כאבי השיניים שבהם לקה ואשר ליוו אותו במשך שלוש עשרה שנים. רבי נהג בחצרו בגינוני מלכות; אך קרבתו אל מעמד העשירים עוררה אי–שביעות רצון בקרב חלק מן החכמים. למרות הביקורת, גם מתנגדיו של רבי לא כפרו בגדולתו הדתית–הלכתית. מן המקורות שנותרו בידינו אנו למדים שרבי יהודה הנשיא עשה בכספו למען טובתם של תלמידי החכמים, והיה קנאי לשפה העברית, עד כדי כך שגם השפחות ששירתו בביתו שלטו בה (בבלי, ראש השנה כו ע"ב). אגדות רבות מספרות על חייו של רבי יהודה הנשיא, ועל ידידות ששררה בינו ובין איש רומאי רם מעלה בשם אנטונינוס, שהמסורת מזהה אותו עם אחד מקיסרי רומי.
רבי נקבר בבית–שערים, ולאחר מותו נאמר: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא" (בבלי, סוטה מט ע"א). עם מותו נחתמה תקופת התנאים ולאחר דור מעבר אחד החלה תקופה חדשה, היא תקופת האמוראים.