אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה ב

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.

וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד.

וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר :: כבוד רב חלק רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לבנו, כשהכניס לתוכה גם מדבריו (ועל רבן גמליאל זה ראו להלן במשנה ד. על התואר נשיא ראו להלן ב, ז). גם את מאמרו של רבן גמליאל ניתן לחלק לשלושה מרכיבים, שרק שני הראשונים נראים קשורים זה בזה.

יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ :: אין לך שילוב טוב ויפה יותר מאשר לימוד עיוני ("תלמוד תורה") ועמל כפיים ("דרך ארץ" [ראו להלן]). אל לו לאדם לשקוע רק בזה או בזה. וזאת משום שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן :: מי שמתייגע, עמל ומתאמץ, בלימוד תורה ובמלאכה גם יחד, סופו שאין לו זמן פנוי המאפשר את החטא. כדוגמא אחת לרעיון זה אומר בעל הפירוש המיוחס לרש"י: "שמתוך שהוא לומד ועוסק בסחורה להתפרנס, אינו חומד וגוזל ממון אחרים".

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן :: ואף יתרה מזאת: לימוד תורה בלבד, חשוב ככל שיהיה, אין די בו, שהרי "אם אין קמח אין תורה" (להלן ג, כא). האדם זקוק גם לצרכי מחייה, "לפי שאי אפשר בלא מזונות" ואם יזדקק למזון ולא ימצא – הוא "מלסטיס [=שודד] את הבריות ומשכח תלמודו" (הפירוש המיוחס לרש"י). כשיגיע לחטוא
ולפשוע, לא תגן עליו התורה שלמד וזו תאבד את ערכה ("סופה בטלה"). על כן ראוי שיאחז האדם הן בזה (תורה) והן בזה (מלאכה).
ונושא אחר:

וכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם :: כל העוסקים בצרכי ציבור, כגון גבאים הממונים על חלוקת צדקה או ראשי היישוב הדואגים לניהולו התקין, צריכים לעשות זאת לשם שמים, ולא כדי להתהדר בכך או כדי להשיג רווח אישי. ועוד עליהם לזכור שֶֹזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתַּם וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד :: זכות אבותיו של הציבור ומעשי הצדק והצדקה של הציבור הם המסייעים בידי העוסקים בצרכי ציבור להצליח במלאכתם. אל להם לפרנסי הציבור לזקוף לזכותם את הצלחותיהם והישגיהם; את אלה יש לתלות בזכויותיו של הציבור שאותו הם מייצגים.וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם :: וכאן פונה רבן גמליאל בסטייה סגנונית ברורה ("ואתם … עליכם…") אל אותם
אנשים העמלים עם הציבור, ואומר להם כי מעשיהם למען הכלל, כאשר הם נעשים לשם שמים, מזכים אותם בשכר, אפילו אם הם רק בבחינת מי שמעוררים אחרים לעשות, מדרבנים ומייעצים, מתווים דרך ומדריכים, ולא מי שעושים בפועל. השכר שהם מקבלים הוא גדול, כאילו הם העושים. בין המפרשים יש הסבורים כי דברים אלו ("ואתם…") הם ציטוט שמצטט רבן גמליאל כביכול את האלוהים, שהוא היחיד היכול להבטיח שכר, אך יש המציעים גירסה אחרת לדברים, וקוראים: "ואתם, מעלים עליכם [מן השמים] שכר" וכו' (וכך אכן הנוסח בכתבי יד טובים של המסכת). גם בימינו רבים הם העוסקים בצרכי ציבור, לעיתים באמונה ולעיתים (לצערנו) לשם הכבוד והכוח הכרוכים בכך. מאמרו של רבן גמליאל מבהיר בבירור מה היא הדרך הראויה לעסוק בצרכי הרבים.

האם חשבון האבות מצוי ביתרת זכות?
הורים, כידוע, מורישים לצאצאיהם לא רק נכסים חומריים, ולא רק עצות טובות או חינוך והכנה לחיים, אלא גם מטען גנטי, על הטוב והרע שבו, וכן "זכות אבות". פעמים היא מיתרגמת דווקא לפרוטקציה ולקשרים חברתיים, אך ענייננו כאן ב"זכות" שיש בה רק צד של זכות.
בתפילת העמידה, שהיא לב ליבה של התפילה היהודית, נזכרת זכות אבות בהקשר של הגנה וגאולה כבר בברכה הראשונה, אולי כתשתית שעליה יכולה התפילה להיבנות ושבזכותה היא יכולה להתקיים: האלוהים מתואר כמי שהוא "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם". גם בכמה מקומות במקרא מובאות דוגמאות לכוחה של זכות אבות המגנה על עם ישראל, כגון בדברי משה אל האלוהים לאחר חטא עגל הזהב: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל [=יעקב] עבדיך", דברים שבעקבותיהם "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, יג–יד). רעיון זה של זכות אבות – כלומר: מעשיהם הטובים של האבות, שבגללם זוכים בניהם לחסדי שמים – נזכר רבות גם בספרות האגדה. כך, למשל, סיפור הקשור באירועים דרמטיים שהתחוללו בסוף המאה הראשונה לספירה בבית המדרש של יבנה. לאחר שהנשיא, רבן גמליאל, פגע כמה פעמים בפומבי בר' יהושע, הוא הודח מתפקידו והחכמים ביקשו למצוא לו מחליף. המועמד הטבעי, ר' עקיבא, לא נבחר לתפקיד משום שלא היתה לו "זכות אבות" וקיים היה החשש שבשל כך יוכל רבן גמליאל לפגוע בו. לבסוף נבחר לתפקיד ר' אלעזר בן עזריה, וכאחת מן הסיבות לבחירתו צוינה העובדה שהיתה לו זכות אבות (שכן הוא היה מצאצאיו של עזרא הסופר [בבלי, ברכות כח ע"א]).
לפי האמור בתלמוד הבבלי (שבת נה ע"א), לא יכול היה הקב"ה להגלות את ישראל מארצו בגלל חטאיו אלא מרגע שתמה זכות אבות, כאילו מדובר בעניין חומרי – כמו, להבדיל, חשבון בנק המצוי בזכות – אשר ניתן לעשות בו שימוש עד שיכלה.

קצת דרך ארץ בבקשה
הביטוי "דרך ארץ", משמש בלשוננו במשמעות של נימוסים ראויים, התנהגות חברתית נכונה, והוא מפורסם במיוחד גם כשמה של החברה שסללה ומפעילה את כביש 6. אך נראה שבמסכת אבות מוקנית לו משמעות שונה. "דרך ארץ" מופיע ארבע פעמים במסכת (כאן; ג, ו; ג, כא; ו, ו), ובכולן הכוונה היא ככל הנראה למלאכה, למקצוע שניתן להתפרנס ממנו. עם זאת, אין זו המשמעות היחידה של "דרך ארץ" בספרות חכמים, ואנו מכירים לפחות שלוש משמעויות שונות נוספות לביטוי זה.

[א] לעיתים מתאר הביטוי כלל הנוהג בקרב בני אדם או חוק מחוקי הטבע. למשל, בדברי ר' יונתן המסביר מדוע, על פי המסורת, כתב שלמה המלך את מגילת שיר השירים בנערותו, את ספר משלי בבגרותו ואת מגילת קהלת
בזקנתו: דבר זה הוא לומד "מדרך ארץ, כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל – אומר דברי משלות, הזקין – אומר דברי הבלים" (שיר השירים רבה, פרשה א).
[ב] לעיתים מתאר הביטוי בלשון נקייה יחסי מין שבין גבר לאישה. כך למשל משפט קצר המופיע בהגדה של פסח כדרשה על הפסוק "וירא את עניינו": "זו פרישות דרך ארץ". מסתבר שההגדה רומזת כאן למסורת אגדית שעל פיה ביקש פרעה להקטין את עם ישראל ועל כן הפריד בין הגברים לנשים. "פרישות דרך ארץ" לפיכך היא הימנעות מיחסי אישות.
[ג] ולעיתים, כבלשוננו, משמש "דרך ארץ" לתיאור התנהגות חברתית נאותה, כגון: "השותה כוסו בבת אחת – הרי זה גרגרן, שניים [= בשתי לגימות] – דרך ארץ וכו'" (בבלי, פסחים פו ע"ב). חז"ל גם העמידו לנו מסכת שלמה העוסקת בענייני נימוסים והליכות והקרויה, כמה לא מפתיע, בשם "מסכת דרך ארץ". ויש מי שסבור כי זו משמעות "דרך ארץ" גם במשנה שלפנינו. על העיקרון של "תורה עם דרך ארץ" ראו עוד להלן ג, כא.