אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה ג

הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת,

שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן.

נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן.

וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ:

גם מאמר זה מיוחס לרבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא (על חכם זה ראו במשנה הבאה). במשנה הקודמת דיבר רבן גמליאל על אנשים העמלים עם הציבור ולמענו, על בעלי תפקידים שונים המובילים את העם ועומדים בראשו, והוא פנה אליהם וביקש מהם שיעשו את מלאכתם נאמנה, "לשם שמים". במשנה זו הוא מביט על אותם אנשים מנקודת מבט אחרת, פחות אידיאלית אך אולי מציאותית ומפוכחת יותר, ומציע לציבור להתייחס אל אותם אנשים על דרך "כבדהו וחשדהו".

הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת :: התייחסו בחשדנות אל הרשות, אל האוחזים בשלטון (ראו לעיל א, י), והתקרבו אליהם בזהירות גדולה, וזאת בשל אופיים:

שֶׁאֵין מְקָרְבִים לוֹ לְאָדָם אֶלָּא לְצרֶֹךְ עַצְמָם :: שבדרך כלל הם מאירים פנים לאדם, מדברים עמו בנועם או מסייעים לו, רק כאשר הדבר משרת גם את האינטרסים שלהם.

נִרְאִים כְּאוֹהֲבִים בִּשְׁעַת הֲנָאָתָם :: כאשר יש להם בדבר הנאה, כלומר תועלת, רווח כלכלי או פוליטי, הם מעמידים פני אוהבים. אבל –

וְאֵין עוֹמְדִים לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ :: כאשר האדם זקוק לעזרתם, כאשר הוא מצוי בשעת משבר ובלחץ, אין הם מסייעים לו ואין הם ניצבים ("עומדים") לצידו.
האם דיבר רבן גמליאל על מוסדות השלטון הפנים–יהודיים (בית הנשיא, חברי מועצות הכפר, ראשי בתי כנסת ועוד) או שמא על נציגי העולם הרומאי של זמנו? קשה לדעת, ואולי דיבר הן על זה והן על זה. בין כך ובין כך, לעיתים דומה כי טעמו של מאמר זה לא פג עם השנים.

את מאמרו של רבן גמליאל פירשנו כמופנה אל הציבור, המוזהר מפני מגעו עם השלטונות. והנה מסתבר כי ניתן לפרש אותו גם בכיוון הפוך, וכך עשה ר' שמואל די אוזידא (צפת, 1545 – 1604 , מתלמידי האר"י) בפירושו למסכת אבות. משנתנו, לפי פירושו, פונה דווקא אל אישי הציבור שבקהילה, ומייעצת להם כי "יזהרו בנטילת הרשות מן הציבור לכל דבר שיעשו בשבילו", היינו ינהגו בזהירות ברשות שקיבלו מן הציבור להנהיג אותו. על המנהיגים להקפיד ולזכור כי לא מינו אותם בשל יוקרתם הרבה, אלא לשם תועלת הציבור בלבד, ולכן "כמו המשרת" גם עליהם לפעול רק בהסכמת הממונה עליהם.
לפי פירוש זה, המשנה מזהירה את המנהיגים מפני מה שיקרה להם אם לא ימלאו את המצופה מהם. עליהם לדעת, כי כל עוד הם מביאים טובה לציבור, מגלה הציבור כלפיהם אהבה וחיבה; אך כאשר המנהיג נקלע למצב קשה ("שעת דחקו") ואיננו מצליח להביא תועלת לציבור ולעמוד בציפיותיו, יפנה לו הציבור את גבו בלי להניד עפעף. נראה שפירוש זה איננו קולע לכוונתו של רבן גמליאל, אך בכל זאת מסתתרת בו אמת גדולה באשר ליחסים האפשריים שבין מנהיג ומונהג, ציבור וראשיו.

אהבה

לאורך כל מסכת אבות נזכרת אהבה ונזכרים אוהבים פעמים ספורות בלבד, והמסכת קובעת כי יש לאהוב את המלאכה (א, י), את השלום (א, יב), את כלל הבריות (שם), את האלוהים (ו, א) ואת דרך החיים הנכונה (ו, ו). רק פעם אחת, במשנה טז שבפרק ה, מדובר באהבה השוררת בין שני בני אדם, ובמקרה זה בין דמויות מקראיות: אמנון ותמר מכאן, דוד ויהונתן מכאן, אלא ששם מדובר למעשה במה שמתברר כתאווה חולנית (במקרה של אמנון) וכן בידידות–נפש (במקרה של דוד ויהונתן [לביאור מלא של הדברים ראו שם]). גם במשנה כולה נמצא שימוש מועט בשורש אה"ב, ואף כאן בהקשרים כלליים ביותר, כגון
"אוהביו" של כהן גדול, כלומר ידידיו, השמחים בשמחתו כאשר הוא יוצא ביום הכיפורים מקודש הקודשים בלא פגע (יומא ז, ד). כן נזכרת במשנה – וזאת בעקבות פסוקי מקרא מפורשים – גם החובה לאהוב את הרֵע, "ואהבת לרעך כמוך" (נדרים ט, ד), או אהבת האדם לאלוהים, על פי "ואהבת את ה' אלוהיך" (סוטה ה, ה). ובמקום אחד אף מוגדר מי נחשב כ"אוהב" בין בני אדם. דבר זה נעשה אגב דיון בשאלת אנשים הפסולים להעיד בבית המשפט,הן בשל אופיים השלילי (כגון שהם מלווים בריבית או
מהמרים כפייתיים) והם בשל קשרם המיוחד אל אחד מבעלי הדין. בהקשר זה גם נאמר כי "האוהב" פסול לעדות (סנהדרין ג, ה) ומסבירה המשנה: "אוהב – זה שושב נו", היינו מי שהביא לאדם כלשהו מתנה לחופתו והשתתף בשמחתו, ושושבין פסול לעדות במשך שבעת ימי החופה (כך מפרש את הדברים פרשן המשנה, ר' עובדיה מברטנורא). מסתבר אפוא שאהבה בלשון המשנה היא בעיקרו של דבר חיבוב דבר כלשהו, העדפתו הברורה על פני אחרים, ידידות קרובה, אך לא תחושה רומנטית בין בני אדם בנוסח פסוקי שיר השירים, כגון "כי חולת אהבה אני" (ב, ה) או "כי עזה כמוות אהבה" (ח, ו) ועוד כיוצא בהם.
משנתנו עוסקת באנשי השררה המעמידים פני אוהבים, כך שאין בהתנהגותם שום יסוד חיובי, שלא כשאר האוהבים שבמשנה.

מה השעה?

השאלה "מה השעה?" גוררת היום אחריה הצצה בשעון, וכן תשובה קצרה המוסרת מידע מדויק על השעה והדקה (ולמהדרין: אף חלקי הדקה) שבהן אנו מצויים. דומה ששעונים מקיפים אותנו מכל עבר: הם ניבטים אלינו מתחתית כל מסך מחשב, מטלפון סלולרי, ולא כל שכן משעוני קיר ושעוני רצועה. ברם בימיהם של חז"ל שעונים אנלוגים או דיגיטאליים לא היו בנמצא, וגם שעוני שמש ושעוני חול לא היו חזון נפרץ. השאלה: "מה השעה?" התייחסה בימיהם בראש ובראשונה למצב העניינים שבו שרוי האדם: האם זו "שעת רצון" (ספרי במדבר, קלז), שבה מסייע האל לאדם, או שמא מדובר ב"שעה רעה", חסרת מזל (קהלת רבה ג, א)? האם לאדם משחקת השעה וכל אשר יעשה יצליח? או שמא הגיעה שעתו להחזיר את
נשמתו לבורא? האם השעה היא "שעת כושר" (תוספתא, פסחים ו, ט) שיש לפעול בה ומיד? בקצרה: שעה איננה דווקא שישים דקות אלא סיטואציה, נקודה בזמן.
עם זאת, שעה היא גם יחידת זמן, ואפילו בספרות חז"ל, אך גם היא איננה בהכרח 60 דקות. את שעות האור (ואת שעות הלילה) חילקו לשנים–עשר חלקים שווים, וכל חלק כזה נקרא בשם שעה, ומשמע שבחורף היה משך השעה ביום (כחמישים דקות לפי שעוננו) קצר הרבה יותר מאשר שעת היום בקיץ (שנמשכה אף כ– 70 דקות). שעה כזו נקראת בעולם ההלכה בשם "שעה זמנית".
המשנה שלפנינו עוסקת ב"שעת הנאתם" של השליטים ו"בשעת דחקו" של הנצרך להם. מה היא שעת הדחק? זו שעה שהאדם דחוק ולחוץ בשל נסיבות קשות שהזמן גרמן (וניגודה: "שעת הריווח" [אבות דרבי נתן, נוסח א, ג]). בדרך כלל הכוונה ב"שעת הדחק" היא לסיטואציה בלתי שגרתית בזמן, למצב חירום שאיננו דומה למצבים אחרים, אשר בגללו ניתן לסטות מגדרי ההלכה המקובלים. כך, למשל, נאסר עקרונית על שימוש בלולב יבש וישן (בבלי, סוכה לא ע"ב), אך עם זאת נקבע כי בשעת הדחק – במקום ובזמן שלא ניתן להשיג בהם לולבים כלל – ניתן להשתמש בלולב שכזה. ובמקום אחר, תוך דיון בסוגי השמנים שניתן להשתמש בהם כדי להדליק נר של שבת, אומר מדרש שכל טוב (שמות, טז), כי הדלקת נרות שבת בעטרן (שהוא לדבריו "פסולת של זפת שריחו רע") או בנפט איננה דבר ראוי, אך "בשעת הדחק מותר", "ושלא בשעת הדחק מצווה בשמן זית". במשנה שלנו יש למושג "שעת הדחק" משמעות קרובה, בלא קישור אל ענייני הלכה והתנהגות דתית. זו בפשטות שעה שהאדם חש לחוץ וזקוק לסיוע.