אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה ט

"והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה"

בתלמוד נמצא סיפור המדגים את הסכנה שבגאווה עצמית שמתגאה אדם על שלמד תורה הרבה. גיבור הסיפור (לפי חלק מנוסחי התלמוד) הוא ר' אלעזר בנו של ר' שמעון בר יוחאי "שבא … מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה" (בבלי, תענית כ ע"א–ע"ב). גאוותו זו הביאה אותו לפגוע באדם מכוער שפגש בדרך, ולומר לו: "כמה מכוער אותו האיש [=אתה]! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?", וכאשר השיב לו האדם המכוער ואמר "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני [כלומר לאלוהים]: 'כמה מכוער כלי זה שעשית'", הבין החכם שחטא, ירד מן החמור, נפל לרגלי האדם המכוער וביקש ממנו שיסלח לו. רק לאחר הפצרות רבות זכה החכם למחילתו של המכוער, ולא משום ש"אדם גדול בתורה" היה, אלא אך ורק בזכותם של אנשי עירו של ר' אלעזר אשר ביקשו מן האדם הנפגע לסלוח לרבם. הסיפור מסתיים במוסר ההשכל שמפיק החכם מן הסיפור: "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז". נראה שכוונתו לבקר את התנהגותו שלו: הוא התנהג כאותו עץ ארז זקוף ומוצק, המתגאה בגובהו ויופיו, בעוד שעליו להיות צנוע וענו, כאותו קנה הנע ונד בפני כל רוח מצויה. מן הקנה, ממשיך הסיפור ומלמד, יוצרים את הקולמוס, כלי הכתיבה, כדי "לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות", ורק חכם הנוהג כקנה – ואינו מחזיק טובה לעצמו על שלמד תורה הרבה – ראוי להיות כלי להפצת התורה והאדרתה. זה סיפור של ביקורת עצמית, וישנם רבים כאלה במרחבי ספרות חז"ל. (על הקנה והארז ראו עוד ג, כא.)

בית הלל ובית שמאי
שתי אסכולות של לימוד ופסיקת הלכה שהתקיימו במהלך המאה הראשונה לספירה ואף מעט לאחריה. הן נקראו על שם מייסדיהן – הלל ושמאי (הנזכרים בפרקים א ו–ב של מסכת אבות כמה פעמים), שהיו שונים במידה רבה בהשקפת עולמם: הלל נודע כעניו וכנוטה לוותרנות, בעוד שמאי נודע כקפדן הנוטה להחמיר, ובעקבותיהם הלכו גם תלמידיהם. היו מחלוקות ספורות בין הלל ושמאי עצמם (למשל משנה עדויות פרק א, שם הם חלוקים בשאלות הקשורות להפרשת חלה או למקווה טהרה), אך בידינו יותר משלוש מאות מחלוקות בין "בית הלל" ל"בית שמאי". לפי המסורת, עד שקמו "בתים" אלו לא היו מחלוקות של ממש בין חכמים, והקמת הבתים נתפסה שלא לשבח (ראו: בבלי, סנהדרין פח ע"ב: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן – רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות").
בדרך–כלל נטו בית שמאי להחמיר וללכת לפי האמת המוחלטת, ובית הלל נטו להקל ולהתחשב בטבע האדם, אך ישנם שישה מקרים שבהם בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים (ראו משנה עדויות ה, ב). למרות המחלוקות שבין הבתים מסופר כי משפחות התלמידים שבהם התחתנו ביניהן, "ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה" (בבלי, יבמות יד ע"ב). עוד מסופר כי בת–קול היא שהכריעה בין הבתים, באומרה כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל … מפני שנוחין ועלובין [=מקבלים עלבון באהבה] היו" (בבלי, עירובין יג ע"ב), ואכן הלכות בית הלל נעשו ההלכה המקובלת, ורק הלכות בודדות נפסקו כבית שמאי. עם השנים נעשו המושגים "בית הלל" ו"בית שמאי" למטבעות לשון מקובלות המכוונות אל גישה מקלה מכאן ואל גישה מחמירה וקפדנית מכאן.

על רבן יוחנן בן זכאי
מנהיגו הרוחני של עם ישראל בתקופה הסמוכה לחורבן בית שני ולאחריו. אף שהיה הצעיר בתלמידי הלל הזקן, כינה אותו מורו בכינוי המחמיא "אב לחכמה, אב לדורות" (ירושלמי, נדרים ה, ו). עד לחורבן הבית (סביב שנת 70 לספירה) ישב בירושלים ובעיירה ערב שבגליל התחתון, בה שהה שמונה–עשרה שנים (ירושלמי, שבת טז, ח). לפי המסופר עליו, יצא בחשאי מירושלים – בימי מצור הרומאים על העיר – כדי לפגוש במצביא הרומאי (ולימים קיסר רומי), אספסיינוס, ולבקש ממנו את "יבנה וחכמיה" (בבלי, גיטין נו ע"ב). בפעולה זו גילה רבן יוחנן בן זכאי הבנה מפוכחת ומרחיקת לכת של תוצאות החורבן הצפוי, שכן אם עד החורבן סבבה היהדות סביב המקדש, הרי שלאחר החורבן היה צורך בחיפוש דרך חדשה של חיים
דתיים בלא מקדש. רבן יוחנן בן זכאי ייסד בית מדרש ביבנה ועמד שם בראש הסנהדרין בנסותו להתגבר על השבר הגדול של חורבן ירושלים והמקדש. בין השאר תיקן כמה תקנות "זכר למקדש" (משנה, ראש השנה ד, א–ד), אך היו כאלה שהתנגדו לניסיונותיו להשוות את מעמד המרכז החדש למעמדו של הישן (בבלי, ראש השנה כט ע"ב). בין שאר מפעלותיו יש להזכיר גם את ויכוחיו עם הצדוקים (בבלי, מנחות סה ע"א–ע"ב ועוד) במטרה להעמיד את דרך החיים הפרוּשית במרכז חיי הדת היהודית. על רבן יוחנן בן זכאי נאמר "שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק" (בבלי, ברכות יז ע"א), ודמותו זכתה
להערכה והערצה רבה. הוא החכם היחיד שזכה לתואר "רבן", המיוחד לנשיאים, אף שלא היה מצאצאי הלל. לפי המסורת חי מאה ועשרים שנה (בבלי, ראש השנה לא ע"ב), והיא ניסיון ברור להעמידו בדרגה המתקרבת לזו של משה רבנו. כשמת אמרו עליו "משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה" (משנה סוטה ט, טו).