אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה יא

א יידישא מאמע
במה זכתה אמו של ר' יהושע בן חנניה להיזכר כחלק מן השבח שחולק לו רבו ("אשרי יולדתו"),
ומדוע לא נזכרו אמותיהם של שאר החכמים? בפירוש המיוחס לרש"י מסופר כי "היא גרמה לו שיהיה תלמיד חכם. שכל הימים שנתעברה אימו ממנו היתה מחזרת בכל יום על עשרים וארבעה בתי כנסיות [=כנסת] שהיו בעיר ואומרת: 'בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שיהא תלמיד חכם'". הוא קובע כי כך מסופר בתלמוד הירושלמי, אך לא מצאנו סיפור זה במדויק, ואולי עמד לפניו נוסח אחר של התלמוד הזה. עם זאת מצאנו בתלמוד הירושלמי מסורת דומה, לפיה נאמר על ר' יהושע ש"היתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה", לאחר לידתו (ירושלמי, יבמות א, ו). בין כך ובין כך אנו למדים ממסורות אלו על חשיבות האם בחינוך ילדיה ועל אמו של ר' יהושע שעשתה מאמץ גדול כדי שייחשף לעולם הלימוד עוד בינקותו. אֵם שכזו אכן ראויה לכל שבח, ואּם היא מוצאת מקור של גאווה בבנה (הרופא, הפרופסור או עורך הדין) – הרי שזכתה לכך בצדק. עם זאת יש לזכור כי על פי חכמים חובת חינוך הילדים מוטלת על האב בלבד (בבלי, קידושין כט ע"ב): "האב חייב בבנו למולו, ולפדותו [=פדיון הבן], וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות [=מקצוע], ויש אומרים אף להשיטו במים [=ללמדו לשחות]", ואילו האם פטורה במפורש מחובות אלה. ואולי בשל כך ראויה לציון שבח מיוחד אמו של ר' יהושע בן חנניה.

אל בורות המים
מה היא משמעותה של השוואת ר' אליעזר בן הורקנוס לבור סוּד (וראוי לציין שיש גם הגורסים כאן: "בור סיד" ואף "בור סָווּד")? כדי להבין זאת עלינו לזכור את הריאליה של העת העתיקה, שממנה שואל רבן יוחנן בן זכאי את עולם הדימויים שלו. אספקת המים בארץ ישראל מבוססת בעיקר על מי הגשמים (ראו, למשל, דברים יא, י–יא: "כי … למטר השמים תשתה מים"). מכיוון שבארץ ישראל יורדים הגשמים רק בעונת החורף, נהגו לחפור בורות באדמה לשם איסוף המים ולשמירתם, ומציאותו של בור מים נחשבה כאחד הדברים החיוניים לכל משק חקלאי. את קירות הבור ציפו מתוכו בשכבת טיח, שנועדה למנוע את חלחול המים אל מחוץ לבור. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במשך השנים בארץ ישראל נחשפו בורות רבים – בערים, בכפרים, ובחצרות הבתים – מה שמעיד על חשיבותו הגדולה של הבור בימי קדם.
הכנת הבור לא היתה מלאכה של מה בכך. לאחר מציאת קרקע מתאימה, חפירת הבור וחפירת תעלות ניקוז האמורות להוביל את מי הגשמים לתוכו, צריכים היו לסוּד את הבור בטיח שהיה מורכב מסיד (אבני גיר שרופות), חול, מים ולעיתים גם משרידי חרסים. גם הכנת הסיד דרשה מאמץ רב, שריפה ממושכת של אבני הגיר בכבשן המיוחד לכך. בלא טיוח דפנות הבור לא ניתן היה לשמר בו את המים, ועל כן מבחנו הגדול של הבור היה מידת יכולתו לשמש כאמצעי אגירה מוצלח. כאשר רבן יוחנן בן זכאי חושב על ר' אליעזר בן הורקנוס, הוא רואה בעיני רוחו בור מים שדפנותיו מחופות בטיח עבה, שאינו מאפשר לאף טיפה לחמוק החוצה. אם ר' אליעזר עצמו הוא הבור, הרי שהמים הנאגרים בו הם התורה, ובמקרה זה תורת רבותיו של החכם.
ייתכן שבדימויו של ר' אליעזר לבור טמון רובד נוסף. בניגוד למקורות מים אחרים, שנחשבו כקניין הרבים (כגון המעיין), רוב הבורות היו קניינו של היחיד ונמצאו ברשות היחיד. ייתכן, אם כן, שדימויו של ר' אליעזר לבור כולל גם משמעות נוספת זו: המים–התורה, האגורים בבור, הם קניינו הרוחני של החכם, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מעצמיותו ומאישיותו. וניתן להוסיף ולומר כי בניגוד למעיין הנובע מעצמו, האדם שולט שליטה מוחלטת בבור, וזה מסמל את יכולתו של האדם ליצור בעצמו כלי לאגירת השפע ולשלוט בהפצתו. דומה שלכל זאת התכוון רבן יוחנן בן זכאי בבקשו להלל ולשבח את אחד מתלמידיו הגדולים, מי שהעיד על עצמו כי מעולם "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי" (בבלי, סוכה כח ע"א). על חכם זה ראו עוד להלן, משנה טו.